רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : חותֵם המשנה

מימרה תלמודית קובעת: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" (בבלי, גיטין נט ע"א). מעֵבֵר להבעת הערכה לאישיותו של רבי יהודה הנשיא, שני האישים הנזכרים במימרה מתקשרים יחד בתודעת חז"ל לא רק בזכות הישגיהם בהנהגת האומה בדורם, אלא במורשת שהשאירו לדורות. בעיני חכמים, עיקרה של מורשת זו הם שני ספרי היסוד בהוויה היהודית: התורה שניתנה למשה, והספר השני לה בחשיבותו – משנת רבי יהודה הנשיא.

חכמים פיתחו שתי שיטות בדרכי לימודה ומסירתה של ההלכה. האחת, הצמדת כל הלכה מן התורה שבעל פה לפסוק המתאים לה, ולימוד ההלכות בדרך המדרש כחלק אינטגרלי של לימוד המקרא. האחרת, איסוף כל ההלכות וריכוזן בקבצים לפי נושאים - הלכות שבת, הלכות שמיטה, הלכות נזיקין וכיוצא בזה - ולימוד ההלכות באמצעות שינון הקבצים. עוד בדור אושה, שקדם לרבי יהודה הנשיא, נחלקו הדעות בברייתא בשאלה "איזו היא משנה? רבי מאיר אומר: הלכות; רבי יהודה (בן אלעאי) אומר: מדרש" (בבלי, קידושין מט ע"א). רבי יהודה הנשיא הביא לנצחונה של שיטת רבי מאיר.

המשנה כוללת נושאים 'דתיים' בצד נושאים מחיי החול, מעין 'משפט אזרחי'. היא כוללת נושאים שעוסקים בפולחן בבית המקדש, למרות שבימי רבי יהודה הנשיא עמד הבית בשממונו כבר דורות רבים, כשם שהיא כוללת תקנות שנקבעו לפי הנסיבות המשתנות.

רבי יהודה הנשיא הוא המסדר השיטתי של המשנה. אולם אין הוא הראשון שעסק בעריכת המשנה ובסידורה. ראשית סידור המשנה ועריכתה חלו בימי רבן יוחנן בן זכאי, והגדיל לעשות בכך רבי עקיבא. רבי עקיבא גם ייסד מעין אסכולה בעריכת המשנה, וכל אחד מבכירי תלמידיו שפעלו בדור אושה ערך משנה משלו. רבי יהודה הנשיא, שהיה תלמידם של חכמים אלה, סידר את הסידור הסופי של המשנה מתוך הקבצים השונים של דור אושה, תוך שהוא נותן עדיפות למשנת רבי מאיר כמייצגת הנאמנה יותר של משנת רבי עקיבא. בניתוח פילולוגי מעמיק ניתן לזהות במשנה את העקבות של ה"משניות" השונות של חכמי דור אושה.

פועלו החשוב של רבי יהודה הנשיא הוא החתימה של המשנה וקבלתה כקובץ בה"א הידיעה, או כפי שקורא לה התלמוד "מתניתין" (המשנה שלנו). יתר החומר התנאי נותר בתור ברייתות (חיצוניות). בניגוד למשניות התנאים שקדמו לרבי יהודה הנשיא, המשנה שלו הפכה אפוא למשנה בה"א הידיעה, ואין בצדה משניות נוספות. המשנה היא יצירה ספרותית המצטיינת במבנה שיטתי. שולבו בה מחלוקות בנושאים הלכתיים שונים, אך לא מצויה בה שקלא וטריא (משא ומתן) שעמדה ברקע של יצירת ההלכה. ההלכות במשנה מתייחסות כמובן לחוקי המקרא, אבל רק לעתים רחוקות מצוטט בה פסוק מהמקרא. המחקר מתחבט זה דורות בשאלה, לפי אלו כללים סידר רבי יהודה הנשיא את המשנה, ועדיין לא הגיע לכלל תשובה מוסכמת בנידון. חתימת המשנה הביאה ליצירת בסיס אחד משותף ומוצק להלכה, וכל החומר החדש שנוצר אחרי חתימתה נכנס לתלמודים, והתייחסו אליו בתור פירוש למשנה. החתימה יצרה גם את המעבר מתקופת התנאים, חכמי המשנה, לתקופת האמוראים, חכמי התלמוד, כאשר בעקבות פרסום המשנה, אמורא אינו יכול לחלוק על דעתו של תנא. הלכך היתה בחתימת המשנה לא רק פריצת דרך, אלא גם בלימה של יכולת ההתפתחות של התורה שבעל פה.

אין ספק שאישיותו המיוחדת והסמכותית של רבי יהודה הנשיא וכישוריו המעולים, בצד התנאים המדיניים והכלכליים הנוחים בתקופתו, הביאו להתקבלותה של המשנה בתור היצירה הקובעת בענייני הלכה על דעת כלל החכמים.