רבי יהודה הנשיא ומקומו בחיי הציבור : התואר נשיא

משמעותו המילולית של התואר נשיא היא נישא, נעלה, מרומם מאחרים, והוא בא לציין אפוא את מעמדו הרם של נושא התואר. בתקופות שונות שימש תואר זה למי שמילאו תפקידי הנהגה שונים. כבר בתקופת המקרא הוא הוענק לראשי שבטים או לראשי משפחות, וכן לשליטי עמים או מדינות. הוא שגור בכתובים המדברים בעדת ישראל במדבר ובימי ההתנחלות. הלשון נשיא משמשת הרבה בספר יחזקאל, והיא מוסבת בו הן על מלכי יהודה בזמנו של הנביא, הן על שליט העם באחרית הימים, הן על מלכים של עמים אחרים שתחום שלטונם מצומצם, ואף על שליטי עממים רחוקים. התואר נשיא מופיע ככל הנראה גם בכתובת הקדשה פיניקית מן התקופה ההלניסטית שהתגלתה באתונה. בהוראה דומה הוא מצוי גם בשפה הערבית הדרומית.

בימי בית שני המשיך התואר נשיא לשמש מנהיגים שונים. ספר עזרא מעיד שכורש נתן את כלי בית ה' "לששבצר הנשיא ליהודה" (א, ח), וששבצר העלה אותם לירושלים. נראה שששבצר אינו אלא שנאצר, בנו של יהויכין מלך יהודה, והתואר "הנשיא ליהודה" בא לציין את מעמדו כשליט ומושל ביהודה מטעם מלך פרס. שמעון החשמונאי, האחרון שנותר בחיים מבניו של מתתיהו, קיבל גם את התואר ἐθνάρχης (אֶתנַרך) בנוסף להיותו כהן גדול ושר הצבא; ייתכן שהתואר היווני אתנרך החליף את התואר העברי נשיא. גם המנהיג ה"חילוני" לצד הכהן בכת מדבר יהודה נקרא נשיא.

הראשונים שנשאו את התואר נשיא ברציפות היו חכמי ה"זוגות", והם אף הראשונים שלגביהם שימש תואר זה לציין מנהיג מעולמם של חכמים. בשם "זוגות" נקראו החכמים בשלשלת הקבלה של התורה שבעל פה, שהיו החוליה המקשרת בין אנשי כנסת הגדולה לבין התנאים. לראשון בכל זוג הוענק התואר נשיא, ולשני – אב בית דין. אין בידי המקורות לברר את משמעותם המדויקת של התארים האלה ואת התפקידים הכרוכים בהם. ייתכן כמובן שהציון במשנה לגבי הזוגות – ש"הראשונים היו נשיאים והשנִיים להם אבות בית דין" (משנה, חגיגה ב, ב) - הוא אנכרוניסטי, ונלקח ממוסדות ההנהגה העצמית בתקופת אושה, או בימים שלאחר רבי יהודה הנשיא, כאשר בראש מוסדות ההנהגה העצמית עמדו נשיא ואב בית דין. הלל, מהאחרונים שבזוגות, נחשב לאבי שושלת הנשיאות שלאחר החורבן.

אחרי החורבן הוענק התואר נשיא לשמעון בר כוכבא, מנהיג המרד הקרוי על שמו שלא היה ממעמד החכמים. איגרותיו שנמצאו במערות מדבר יהודה מציינות אותו בתור נשיא ישראל, ועל גבי מטבעות שנטבעו בזמן המרד טבוע "שמעון נשיא ישראל". אין יודעים במדויק מה משמעותו של התואר נשיא לגביו, אפשר שהוא מציין מנהיג נחות בחשיבותו ממלך, ואפשר שלהיפך, שהוא בא לציין את מעמדו העולה על מלך בעלמא, בנוסח המלך באחרית הימים של יחזקאל. יש לציין כי רבי עקיבא הכריז על בר כוכבא שהוא המלך המשיח, אולם גם משיחיות זו ניתנת להתפרש בשתי צורות: במובן של גואל ומושיע בעל אופי אלוהי ועל-טבעי, או במשמעות ריאלית יותר, במובן של מצביא ומנהיג ארצי, שהכריזמה שלו נעוצה בכוחו האגדי. על כל פנים, בר כוכבא הוא הראשון בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד שידוע בוודאות כי נשא את התואר נשיא.

המנהיג הראשון מקרב הנהגת החכמים לאחר החורבן שהתואר נשיא היה חלק בלתי נפרד משמו היה רבי יהודה הנשיא. תואר זה ביטא את היותו נציג העם כלפי השלטונות הרומיים, כמו גם היותו ראש בית הוועד, דהיינו ראש להנהגת חכמים. ואולם רבי יהודה הנשיא היה גם נצר לשושלת של מנהיגים. אביו, רבן שמעון בן גמליאל, שימש באותו תפקיד בתקופת אושה – התקופה שבין מרד בר כוכבא לבין ימי רבי, שעה שהנהגת העם ישבה באושה שבגליל התחתון. גם סבו של רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל דיבנה, עמד בראש בית הוועד בחלק מהתקופה שבה ישבה הנהגת העם ביבנה. לפני רבן גמליאל דיבנה עמד בראש הנהגת החכמים רבן יוחנן בן זכאי, מייסדו של המרכז ביבנה, שלא נמנה עם השושלת. לאחר מותו של רבן גמליאל דיבנה, כנראה עוד לפני פולמוס של קיטוס (תופעות המרד בארץ ישראל בזמן מרד התפוצות בימי טריאנוס שאירע בשנים 117-115 לספירה), לא עלה מיד לכס ההנהגה בנו רבן שמעון בן גמליאל. ייתכן שהחכם שמילא תפקיד זה היה רבי טרפון, שמקום מושבו היה בלוד, מה עוד שעולה מן המקורות שבית הוועד בכללותו עבר מיבנה ללוד. רבן יוחנן בן זכאי ורבי טרפון היו כוהנים, ונראה כי בזכות הייחוס לכהונה נבחרו לעמוד בראש בית הוועד. גם רבי אלעזר בן עזריה, שלפי המסורת התלמודית מילא את מקומו של רבן גמליאל דיבנה שעה שהודח זמנית מתפקידו, היה כוהן. מסתבר שבתקופה שבין חורבן הבית לבין מרד בר כוכבא עדיין שאבו הכוהנים עוצמה ממעמדם בימי הבית השני.

בלי קשר לשאלה אימתי החלו להשתמש בתואר נשיא כדי לציין את הדמות שעמדה בראש מוסד ההנהגה של חכמים, ברור שלאחר חורבן בית שני התחיל להנהיג את האומה גוף שהורכב משני איברים: האחד - מנהיג חכם בעל ייחוס רם ומעמד כלכלי גבוה, בן למשפחה ההופכת משלב מסוים ואילך לשושלת הנשיאות והמתייחסת להלל הזקן, ובימי רבי יהודה הנשיא אפילו מייחסים אותה לדוד המלך; והאחר - הנהגת חכמים בעלי סמיכה, גוף המכונה במקורות ארץ ישראל "בית הוועד" או "בית דין", ובתלמוד הבבלי "סנהדרין". בין שני האיברים הללו, שהיוו מוסד הנהגה אחד, שרר מתח מתְמיד. ראשי בית הוועד - שברבות הימים קיבלו את התואר נשיא – שאפו לזכות במעמד של מעין מלכים ולשמש בתור קובעים יחידים בעניינים מרכזיים, כמו קביעת הלוח (קידוש החודש ועיבור השנה), עיצוב התפילה וכיוצא באלה. לעומת זאת, הנהגת החכמים ביקשה לראות את העומד בראשה בתור לא יותר מאשר ראשון בין שווים (primus inter pares).

סיכומו של דבר: העומדים בראש בית הוועד לאחר חורבן הבית קיבלו את התואר "רבן" כדי לציין את מעמדם, וזכה בו גם הראשון שבהם, רבן יוחנן בן זכאי, למרות שלא נמנה עם השושלת של הלל, ואחריו רבן גמליאל דיבנה שנמנה עמה. הראשון שבוודאות כונה נשיא בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, הוא מנהיג המרד שמעון בר כוכבא. התואר "רבן" חוזר אצל רבן שמעון בן גמליאל, שעמד בראש מוסדות ההנהגה בתקופת אושה. אפשר שהיו עכבות להעביר מיד את התואר נשיא מבר כוכבא, שהמרד בהנהגתו נכשל ותוצאותיו היו הרות אסון, לרבן שמעון בן גמליאל. הראשון מן העומדים בראש בית הוועד שזכה בתואר נשיא היה רבי יהודה הנשיא (וכמובן לא היה נחוץ יותר לכנותו "רבן", שכן הדבר היה יוצר כפילות תארים מיותרת). כלומר, לגביו חודש השימוש בתוארו של בר כוכבא, אם כי כמובן לא באותה משמעות, למרות שהיו קווי דמיון בין מנהיגותם של רבי יהודה הנשיא ושל בר כוכבא. אחרי מותו של רבי יהודה הנשיא חלה הפרדה בין הנשיאות, שהמשיכה לשמש בתור הנהגה מדינית, לבין בית הוועד, שהמשיך לשמש בתור הנהגה רוחנית-דתית, ועל כך להלן.

שושלת הנשיאות המשיכה לכהן ברציפות במשך כמאתיים שנה נוספות לאחר מותו של רבי יהודה הנשיא, עד לביטולה על ידי הרומאים. ההפרדה שחלה אחרי מות יהודה הנשיא בין הנהגה מדינית-חילונית לבין הנהגה רוחנית-דתית, מזכירה במקצת את ההפרדה שהתגבשה באותה תקופה בבבל היהודית בין שלטון ראשי הגולה לבין ההנהגה הרוחנית של הישיבות.

מתברר אפוא כי רבי יהודה הנשיא לא היה רק הראשון מראשי בית הוועד שקיבל את התואר נשיא, אלא גם למעשה היחיד מבין מי שנשאו בתואר הזה שהיה בה בעת מנהיג העם בכל המובנים - הן המדיני, הן הרוחני-הדתי - ומכאן אף בעל העוצמה הרבה ביותר מכל מי שעמדו בראש הנהגת החכמים, בין בעלי התואר "רבן" שהיו לפניו, בין בעלי התואר נשיא שהיו אחריו. מכל הנשיאים, הוא זה שהתקרב ביותר למעמד של מעין מלך, עמד לבדו בראש מוסדות ההנהגה בלי שנתמנו בעלי תפקידים אחרים לצדו, והיה היחיד שהעניק סמיכה לחכמים. ברם, כל זאת אינו אומר שלא היו יסודות אופוזיציוניים גם בתוך בית הוועד לדרך הנהגתו, ועל כך בהמשך. היתה לו הגמוניה מסוימת על התפוצות, ובכללן התפוצה היהודית הגדולה שבבבל. נשיאותו זכתה להכרה מידי השלטונות הרומיים באופן שאף מנהיג יהודי, לפניו ואחריו, לא זכה בה, וכללן של שכבות החברה היהודית, ובהן אף האליטה העירונית וחברי הבולֵי (מועצת העיר) היהודים בערים, כפפו את עצמן לסמכותו.