| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בספרות התלמודית יש כמאה מסורות המספרות על יחסיו הקרובים של רבי יהודה הנשיא עם אנטונינוס הקיסר הרומי. אמנם גם לגבי חכמים אחרים יש מסורות על מפגשים עם קיסר רומי או עם "גדולי רומי" – כמו לדוגמה השיחות בין רבי יהושע בן חנניה לבין הקיסר הדריאנוס; או בין רבי עקיבא לבין טינֵיוּס רוּפוּס, הנציב הרומי בארץ; או רבן גמליאל דיבנה וחבריו, שקיימו שיחות ברומא עם נכבדים ואישי שלטון, אבל מפגשים אלה הסתכמו בעיקר בתהיות על התורה, ההלכה והאגדה היהודית. לעומת זאת, במפגשי רבי ואנטונינוס ישנם אלמנטים נוספים. חלק ניכר מעושרו של רבי יהודה הנשיא, אשר סייע בידו ברכישת מעמדו המיוחד אצל הרומאים, כמו גם אצל האליטה של החברה היהודית העירונית, בא לו מידי הרומאים, ובעיקר מידי אנטונינוס. אין סיבה לפקפק במקורות, שבהם נדון להלן, המעידים על קרקעות שקיבל רבי מאנטונינוס במתנה או בהחכרה (אם כי אפשר כמובן שבחלק מהמקומות שבהם מוזכר הקיסר כנותן המתנה, בפועל נתנו אותה הנציב או פקיד רומי גבוה אחר). מקורות אחרים מעידים על זכותו של רבי יהודה הנשיא לגדל את האפרסמון (אין מדובר בפרי המוכר כיום כאפרסמון, אלא בעץ שהפיק שמן ארומטי מחריצים שנעשו בקליפתו הקרוי βάλσαμονדהיינו: בלזם, שנחשב לבושם המעולה ביותר), שהיתה בדרך כלל מונופול קיסרי, או על בהמותיו המשובחות של הקיסר, שהיו מרביעות את עדרי הבקר של רבי (ראו עמ' 60). לעומת זאת, יש מקורות אחרים, אשר ברור שאינם יוצאים מגדר אגדות וסיפורי עם, שלכל היותר יכולים לשקף באופן כללי את היחסים הטובים ששררו בין אנטונינוס ורבי, אך אין בגדר עובדה היסטורית, כמו לדוגמה:
כאן מוצג אנטונינוס באמצעות מוטיבים הלקוחים מ"שימוש חכמים" – האופן שבו היו תלמידים אמורים לשרת את רבותיהם, או מדוגמאות של כיבוד אב ואם שיש בהן מן הגוזמא. דוגמה אגדית מרחיקת לכת יותר, שאפילו נכנסה לתלמוד הירושלמי, שבדרך כלל מסורותיו לגבי ארץ ישראל אמינות, היא שנתגייר אנטונינוס, אם כי העניין מובא בשני התלמודים במסגרת דיון בשאלה אם אכן נתגייר אם לאו (ירושלמי, מגילה פ"א, עב ע"ב; עד ע"א, טורים 755-754, 764; בבלי, שם). לעומת זאת, יש ביטויים המעידים על קשר בין רבי לאנטונינוס ועל הכרה של הלה ביהדות, וקיימת סבירות רבה יותר שיש בהם אמת היסטורית, כמו: "אנטולינוס עשה מנורה לבית הכנסת, שמע רבי ואמר: ברוך אלהים אשר נתן בליבו לעשות מנורה לבית הכנסת" (ירושלמי, שם פ"ג, עד ע"א, טור 764). ניתן להשוות זאת עם מעשה דומה של נוכרי שאירע בפומבדיתא: "שעזרק הערבי נידב מנורה לבית הכנסת של רב יהודה" ("שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה"; בבלי, ערכין ו ע"ב). גם דברי קינתו של רבי יהודה הנשיא לאחר מותו של אנטונינוס, "נתפרדה חבילה" (בבלי, עבודה זרה י ע"ב), נראים כמשקפים מציאות היסטורית. אמנם אותם הדברים מייחס התלמוד (שם, שם י ע"ב-יא ע"א) לרב במותו של אדרכן (ארטבן בכתב יד ספרדי, בית המדרש לרבנים בניו יורק, מהדורת אברמסון(; הכוונה ללא ספק לארטבן הרביעי או החמישי, אחרון המלכים מהשושלת הפרתית, שמת בשנת 224. כאמור, המקורות הדנים ברבי ואנטונינוס כוללים ברובם שיחות, או שיחות כביכול, שהתנהלו בין שני האישים. בשיחות אלה שואל הקיסר בעצתו של רבי בענייני משפחה כמו גם בענייני מדיניות; הקיסר מביע התעניינות במצוות הדת היהודית, בתיאולוגיה ובאסכטולוגיה, אבל גם דן עם רבי בנושאים מדעיים כלליים, כמו אתיקה, מטפיזיקה, אסטרונומיה וביולוגיה. דוגמה לשיחה בעניינים מדיניים מצויה כבר בספרות התנאים, כאשר אנטונינוס מתייעץ עם רבי יהודה הנשיא ביחס למסע שהוא מבקש לנהל לאלכסנדריה:
רבי יהודה הנשיא מסתמך כאן על המקראות ומסיק מהם על המציאות של ימיו, כדי לצמצם את חששותיו של אנטונינוס מפני כוחם של המצרים. בספרות התנאים מצויה גם דוגמה לשיחה בענייני אמונות ודעות. אנטונינוס נזכר בה כפילוסוף המציג לרבי יהודה הנשיא שאלה עקרונית בתורת הגמול – מדוע יש לגוף אחריות והוא נענש על חטאים שהגורם להם הוא הרוח השולטת בו:
יש להניח כי המעתיקים של המכילתא הסתפקו בהצגת המרכיבים העיקריים של המשל הנזכר בה, שכן הכירוהו מהתלמוד הבבלי, שבו המשל שלם וגם השאלה של אנטונינוס מפורשת יותר:
אנטונינוס תוהה על כך שהגוף עשוי לטעון שמשעה שמת, הוא מוטל דומם בקבר ואינו חוטא יותר, ואילו הנשמה טוענת לעומת הגוף, שהוא זה שחטא, כי מיום שפרשה ממנו היא עפה באוויר כציפור ואינה מסוגלת לחטוא עוד. על כך עונה רבי יהודה הנשיא באמצעות משל החיגר שרכב על גבי הסומא (הידוע גם מאבות הכנסייה). כשם שהחיגר והעיוור גנבו את ביכורי התאנים בעזרת רגלי העיוור ועיני החיגר, ובכך מעלו בתפקידם כשומרי הפרדס, כך גם השילוב של הגוף והנשמה עלול להביא את החטא על האדם, ועל כן הם נידונים כאחד. לפי המסורת התלמודית, שני האישים החליפו ביניהם מכתבים ומתנות, והצורך של אנטונינוס להתייעץ ברבי היה כה עז עד ש"היתה לו אותה נקרה [מנהרה] שהיתה נכנסת מביתו לבית רבי" ("הוה ליה ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי"; בבלי, עבודה זרה י ע"ב). כלומר, מביתו של אנטונינוס ברומא לביתו של רבי יהודה הנשיא בבית שערים או בציפורי הוליכה מנהרה, אשר בה היה הקיסר הרומי נחפז בשעת הצורך על מנת להיפגש בסתר להתייעצות עם רבי יהודה הנשיא. מי שהיה מגלה אותו מבקר את רבי באמצעות המנהרה, היה מוצא להורג מיד. ברור שהמקורות הללו אינם יוצאים מגדר של פולקלור, אבל הם מסתמכים מן הסתם על ההתעניינות הרבה ביהדות שרווחה באותו הזמן ברומא, על הקשרים הטובים שנרקמו בין היהודים לבין הרומאים בתקופה הסוורית ועל עיסוקו של רבי יהודה הנשיא גם בענייני רוח וטבע, בצד התמדתו בהלכה. ספק אם רבי אכן דן בנושאים אלה עם הקיסר, אבל ככל הנראה היה בעל ידיעה בתורתם של חכמי אומות העולם, ויש מקורות המוסרים שהעדיף את חוכמת חכמי אומות העולם על חוכמת חכמי ישראל, כמו לדוגמה:
חכמי ישראל וחכמי אומות העולם מוטרדים כאן אפוא מהשאלה היכן נעה השמש בלילה. לפי חכמי ישראל, בלילה היא נעה מעל לרקיע, ואילו על פי חכמי אומות העולם מתחת לפני הקרקע. רבי מקבל את דעתם של חכמי האומות, ומחזק אותה בנימוק משלו: מימי מעיינות חמים יותר בלילה מאשר ביום, ראיה לכך שהשמש נעה בלילה מתחת לפני הקרקע, כדברי חכמי האומות, ובמהלכה זה היא מחממת את מימי המעיינות. מן הסתם ניתן לראות כאן גם עדות להרגשת הקירבה שחש רבי יהודה הנשיא, או שיוחסה לו, להשכלתם של נוכרים. (צאו וראו מה גדולה השפעתו של רבי יהודה הנשיא ב"אסטרונומיה" גם בעת החדשה: החיבור "משנה ברורה" של רבי ישראל מאיר הכהן מרַדין שבליטא - בעל "חפץ-חיים" - אשר כתיבתו נסתיימה לפני מאה שנה, בשנת תרס"ז, נחשב בחוגי המתנגדים ובקרב הישיבות נוסח-ליטא לספר "הפוסק המכריע" עד היום. בין היתר, חיבור זה מפרש את ההלכה "אין לשין [מצות] אלא במים שלנו [בלילה]" (הלכות פסח תנה, א), שנקבעה כדי שמי הלישה יהיו צוננים ולא יתעורר חשש חמץ, כדלקמן: "היינו לינה בכלי לאחר שאיבתן... ויש מפרשים [את הטעם לכך] מפני שבלילה החמה מהלכת למטה מהקרקע ומחממת המעינות, ולפיכך אסרו חכמים להשתמש בהם לצורך לישה תיכף משיוציאן מן הארץ". כלומר, הוא מתבסס על הטיעון של רבי יהודה הנשיא בדבר מהלכה של השמש.) חוקרים רבים ישבו על מדוכת זיהויו של אנטונינוס ידידו של רבי יהודה הנשיא, מה עוד שאנטונינוס הוא אחד המרכיבים בשמותיהם הרשמיים של קיסרים אחדים אשר משלו בתקופת נשיאותו של רבי יהודה הנשיא, בהם: מרקוס אַוּרֶליוּס אנטונינוס (180-161); מרקוס אורליוס קומודוס אנטונינוס, המכונה קומודוס (192-176); מרקוס אורליוס אנטונינוס, המכונה קָרַקַלָה (217-198), ומרקוס אורליוס אנטונינוס, המכונה אֶלָגַבַּל (222-218). יש שסברו שאנטונינוס הוא שמו של אחד הנציבים הרומים, ולא בהכרח שם הקיסר עצמו. לכאורה, המועמד המתאים ביותר לנהל עם רבי יהודה הנשיא שיחות בענייני פילוסופיה, מוסר ותיאולוגיה היה מרקוס אורליוס (180-161), הקיסר הנאור והפילוסוף. אולם דווקא לגביו קיימת עדות רומית על כך שגילה יחס של בוז וזלזול כלפי היהודים. יתר על כן, משעה שקבענו כי עיקר ימי נשיאותו של רבי הם בתקופת השושלת הסוורית, סביר להניח שאנטונינוס היה אחד מבני שושלת זו, ולא מרקוס אורליוס, שהיה בנו המאומץ של אנטונינוס פִּיוּס, מייסד השושלת האנטונינית שקדמה להם. מרבית החוקרים המודרנים תמימי דעים שהכוונה לקיסר בן השושלת הסוורית קָרַקַלָה (כינוי זה דבק בו אחרי שנת 213, משום שהחל ללבוש בגד עליון ארוך גרמאני במקורו, שנקרא כך). קרקלה, בנו בכורו של ספטימיוס סוורוס, נולד בשנת 186. בהיותו בן 11 דרש אביו מהסנאט להעניק לו את התואר "קיסר מיועד" (imperator designatus),. בשנת 198, בעקבות הניצחון על הפרתים בקטסיפון, קיבל קרקלה את התואר אוגוסטוס (הנערץ), ואחיו הצעיר גטה (פובליוס ספטימיוס גטה) נתמנה אף הוא לקיסר, ובכך הדגיש ספטימיוס סוורוס את כוונתו להקים שושלת. קרקלה וגטה שימשו אפוא כקיסרים יחד עם אביהם, עד למותו של זה בשנת 211. לאחר מכן היה קרקלה קיסר יחד עם גטה אחיו, ומשרצח אותו, בראשית שנת 212, שימש קיסר יחיד, עד שהוא עצמו נרצח בשנת 217. קרקלה הגיע למזרח ואף ביקר בארץ ישראל לפחות פעם אחת. בביוגרפיה שלו ב'היסטוריה אוגוסטה' מסופר שבהיותו ילד בן שבע, הלקו אביו ואבי נער רומי שהיה חברו למשחקים, את הנער בשוטים בגלל שדבק בדת היהודית. קרקלה כעס על אביו ועל אבי הנער על המלקות, ובמשך זמן רב סירב להביט בפניהם (SHA, Antoninus Caracallus 1, 6, ed. Hohl, I, p. 183 [= M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, II, Jerusalem 1980, pp. 626-627]). אמנם מהימנותו ההיסטורית של חיבור זה, שזמנו סוף המאה הרביעית, מוטלת בספק, אולם יחסו הידידותי של קרקלה ליהודים מצטייר גם מפירושו של אב הכנסייה הייֶרונימוס לפסוק "ובהכשלם יעזרו עזר מעט" (דניאל יא, לד), אשר יש יהודים המייחסים אותו (בדרך מדרש כמובן) לסוורוס ולבנו אנטונינוס (PL, xxv, col. 570. =ed. Glorie, CCSL, lxxv, A, p. 924). יש לזכור שבאותו זמן העניקו ספטימיוס סוורוס וקרקלה ליהודים את הזכות לשמש במשרות עירוניות נכבדות (ראו עמ' 68-69). יחס ידידותי זה הושפע גם מהמדיניות של הסימביוזה תרבותית במזרח האימפריה שנקטה בה השושלת הסוורית הנזכרת לעיל. כל הראיות הללו, כלומר שמו, ההתאמה הכרונולוגית, יחסו החיובי ליהודים, שדמה ליחס של אביו ושל השושלת הסוורית כולה, מעידות שקרקלה הוא ההולם מבין הקיסרים הרומים לזהות בו את אנטונינוס, בר שיחו של רבי יהודה הנשיא. על הכרת התודה של היהודים לספטימיוס סוורוס ולבניו קרקלה וגטה, שנהגו בהם יפה, מעידה כתובת יוונית שנתגלתה בקַציוּן שבגליל העליון המזרחי (בקרבת ראש פינה) המתוארכת לסוף המאה השנייה לספירה, וסביר שהיא לקוחה מבית כנסת:
כתובת זו היא יחידה במינה בארץ ישראל באותה עת. יש כתובת דומה ממע'אר (כיום יישוב דרוזי על המדרון הדרומי של הר חזון שבגליל התחתון, שרוב החוקרים מזהים אותו עם מְעָרָיָה, מקום מושבו של משמר הכהונה בִּלְגָה בתקופה הרומית), שיש לתארכה לימי קונסטנטינוס הראשון, בשנות העשרים או השלושים של המאה הרביעית. אין ספק שיש בה כדי לבטא, מנקודת המבט היהודית, את מערכת היחסים המיוחדת שהתפתחה בין היהודים לבין השליטים הרומים בתקופת הסוורים, דהיינו בימי רבי יהודה הנשיא. נזכרים בה שלושה קיסרים, כי כאמור שני בניו של ספטימיוס סוורוס - קרקלה וגטה – היו שותפים בשלטון עם אביהם. יש לציין שבצד הכתובת הנזכרת מופיע עיטור בצורת זר שמצוין בו שמה של אשת הקיסר ספטימיוס סוורוס – "ויולִיָה דוֹמְנָה אוגוסטה". הוספת שמה מתבקשת מהמקובל בכתובות מסוג כזה בפרובינקיות, ואין היא נובעת, כפי שסברו מספר חוקרים, ממודעותם של היהודים להשפעתה של יוליה דומנה. יש לציין כי כתובות דומות נתגלו גם בפאנוניה (הונגריה של היום) ובאוֹסטיה (נמל העיר רומא). במקביל להן יש להזכיר את "כנישתא דאסוירוס" (בית הכנסת של סוורוס) ברומא, המופיע במדרש בראשית רבתי (מה ח, מהדורת אלבק, עמ' 209). אחד ההסברים האפשריים לשמו של בית הכנסת הוא שהמקום קרוי על שם הקיסר. אם אכן כך, זה הוא מקרה יחיד במינו שבית כנסת נקרא על שם קיסר רומי. מאחר שברומא לא היה נהוג לקרוא למבנים על שם השליט, קיימת גם האפשרות שבית הכנסת נקרא על שמו של אדם בשם סוורוס (שם נפוץ באותה עת, שניתן גם ליהודים) שתרם כסף לבנייתו. בעיה מסוימת בכל התמונה האידילית הזאת של היחסים ששררו בין יהודים לרומאים בכלל ובין רבי לאנטונינוס (אם נזהה אותו עם קרקלה) בפרט, עשויה להתעורר מעדות חריגה ובודדת שמצויה ב"היסטוריה אוגוסטה" בפרק על ספטימיוס סוורוס. שם נאמר שהסנאט הרומי העניק "Iudaicus triumphus" (ניצחון על יודיאה) לבנו של ספטימיוס סוורוס, כלומר לקרקלה, בגלל ההצלחות שהושגו בסוריה (SHA, Septimius Severus, 16, 7, ed. Hohl, I, p. 149 [=M. Stern, GLAJJ, II, Jerusalem 1980, pp. 623-624]). אולם אין כל שחר לסברה שהיהודים מרדו בימי ספטימיוס סוורוס וקרקלה בנו. כל העדויות מצביעות על כך שההיפך הוא הנכון, שכן היתה זו תקופת שיא ביחסים הטובים בין היהודים לרומאים בכלל, ובינם לבין רבי יהודה הנשיא בפרט. אפשר שה"היסטוריה אוגוסטה" שרבבה את הניצחון על יהודה בהשפעת ניצחונו של טיטוס, שהיה ידוע למחבר ספר זה מכתביהם של טקיטוס, סוֶוטוניוס ומקורות מאוחרים יותר. בכל מקרה, אין לראות בהיסטוריה אוגוסטה מקור שראוי להסתמך עליו ולהסיק על פיו מסקנות היסטוריות. קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
