| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לרשותו של רבי יהודה הנשיא עמדה מעין משטרה שסייעה לו באכיפה ובהוצאה לפועל של גזרי הדין שגזר על מי שהובאו להישפט בפניו. כוח משטרתי זה, סביר שהוענק לו על ידי השלטונות הרומיים:
התפקיד של "בן ביתו", דהיינו שומר הראש או השוטר, של רבי יהודה הנשיא, היה לאיים על הסרבן בעונש, ואם אינו מתעשת, מן הסתם להכותו. "בני ביתו" של רבי הנזכרים במקור זה הם ככל הנראה ה"קצוצי" הנזכרים במקור דלקמן:
מתוכנם של הדברים מסתבר שהמונח "קצוצֵי" מציין גם הוא מעין משטרה ששירתה את רבי, שכוחה היה עמה להגן על רבי, להתמודד עם טיפוסים שליליים למיניהם דוגמת הנזכרים במקור ולהשיב להם כגמולם. הביטוי "קצוצי" עצמו, כמו גם "גווזא" במקורות אחרים (לדוגמה: בבלי, שבת קנב ע"א: "ההוא גוזאה", השוו כתב יד וטיקן 108: "ההוא גוזא"), פירושו המילולי הוא סריסים. גווזא הוא "קווס" בתורכית, מושג שציין בייחוד שומר ראש. התפקיד, בשינויים קלים, נשמר לאורך ההיסטוריה. לדוגמה, בקונסטנטינופול במאה ה-19 התקבלו אורחים רמי מעלה על ידי שומר ראש מעין זה. "קווס" היה עדיין מהלֵך בארץ ישראל המנדטורית לפני הרבנים הראשיים, הרב יעקב מאיר והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל. אפילו לפני הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בראשית ימי כהונתו, צעד "קווס" שהקיש במקלו. אולם קשה להניח שהיו לרבי יהודה הנשיא שומרי ראש סריסים; הן החוק הרומי והן ההלכה היהודית אסרו בתוקף את הסירוס, אם כי הרומאים אפשרו להביא סריסים מהאימפריה הפרסית שבה לא נאסר הסירוס. איסור הסירוס לפי הלכה נזכר במקורות רבים, שחלקם קובעים שהאיסור הזה אפילו נכלל בין שבע מצוות בני נח, שהן שבע מצוות עיקריות שלדעת חכמים נצטוו עליהן אפילו נוכרים (לדוגמה: תוספתא, עבודה זרה ח, ו). רבי יהודה הנשיא עצמו עסק בעניין זה וקבע כי עבד שסורס ישוחרר (בבלי, קידושין כה ע"א). אולפיאנוס, משפטן רומי שפעל בימי רבי יהודה הנשיא, ציטט צו משפטי של הקיסר הדריאנוס (138-117 לספירה) שהרחיב את איסור הסירוס שקדם לו, ואסר באופן מוחלט סירוס כלשהו, הן של בן-חורין הן של עבד, בין בכפייה ובין מרצון (Digesta 48:8:4:2). לעומת זאת, היה הסירוס מותר בבבל ושכיח בקרב שומרי הראש שם. סביר אפוא להניח שה"קצוצי", שעליהם מעיד התלמוד הבבלי שהיו שומרי ראשו של רבי יהודה הנשיא, משקפים את המציאות הבבלית. אפשרות אחרת היא שרבי יהודה הנשיא ייבא את שומרי ראשו הסריסים מארץ כמו בבל, שבה כאמור היה הסירוס מותר. שומרי ראש המשיכו ללוות את הנשיאים גם אחרי ימי רבי יהודה הנשיא. לגבי ימיו של רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, מוזכרים בהקשר זה גותים, כלומר בני אחד העמים הגרמאניים. שִמעם של העמים הגרמאניים בכלל ושל הגותים בפרט יצא לפניהם בתור לוחמים מעולים, בעלי כישורים צבאיים יוצאים מגדר הרגיל, ואין פלא שנבחרו למשמר האישי של הנשיא. במקרה הנידון הם נשלחו ללכוד את ריש לקיש, אחד מחשובי החכמים באותה עת בבית הוועד בטבריה, על שדיבר סרה בנשיא. הלה, לאחר שנפל עליו מוראם, נטש את טבריה ונמלט למִגדל, ויש אומרים לכפר חיטים (ירושלמי, סנהדרין פ"ב, יט ע"ד, טור 1274). במקור אחר מוזכר "גרמאני עבדו של רב יהודה נשיאה" ("גרמניא עבדיה דרבי יודה נשייא", ירושלמי, שבת פ"ו, ח ע"ג, טור 400), ומן הסתם הכוונה לאדם שנמנה עם משמר הגותים שלו. העסקת שכירים מארץ אחרת בתור שומרי ראש היתה שכיחה בקרב שליטים לאורך ההיסטוריה, כי זה הבטיח שיהיו יותר נאמנים לשליטים משומרי ראש מקרב עמם. לדוגמה, בזמן המהפכה הצרפתית ערקו שומרי הראש הצרפתים של משפחת המלוכה, ואילו שומרי הראש השווייצרים נשארו על משמרתם. משמר שווייצרי משרת בווטיקן עד עצם היום הזה. משמר של גותים היה גם לרבי אבהו (ירושלמי, ביצה פ"א, ס ע"ג, טור 685), שאמנם לא שימש בתור נשיא, אך אין ספק שהיו לו זכויות מיוחדות בשל מעמדו הרם בסוף המאה השלישית כראש בית המדרש בקיסריה, מקום מושבו של הנציב הרומי. לרבי אבהו היו יחסים מיוחדים עם השלטונות הרומיים של פרובינקיית סוריה-פלשתינה. כך, למשל, היו האֲמָהות (שפחות) של בית הקיסר משוררות לכבודו (בבלי, כתובות יז ע"א). לפי עדות אחרת, ביקשו חכמי טבריה, עיר מושבם של מוסדות ההנהגה היהודיים, מרבי אבהו שיפנה עבורם ל"אנטיפוטה [מושל] דקיסרין" (ירושלמי, מגילה פ"ג, עד ע"א, טורים 765-764). אפשר שכבר בימי רבי יהודה הנשיא הורכב כוח המשמר שלו מגותים. ניתן לשער כי הכוח הזה שעמד לרשותם של הנשיאים החל מימי רבי יהודה הנשיא ניתן להם על ידי השלטונות הרומיים, אך אין לכך ראיה של ממש. סביר להניח כי בדומה לשומרי הראש הגרמאנים של הקיסר הרומי, גויסו גם שומריו של הנשיא באופן פרטי, או נקנו על ידו כעבדים.יש לציין שהעדויות המוקדמות ביותר על נוכחות מסיבית של גותים בקרבת הדנובה שעל גבול האימפריה הרומית הן מהרבעים השני והשלישי של המאה השלישית. גותים יחידים, ואפילו יחידות שלמות שהיו מורכבות בעיקר מגותים, הצטרפו לצבא הרומי במזרח האימפריה במאה השלישית. העדות הקדומה ביותר לכך היא כתובת משנת 208 לספירה. אם אכן שימשו גותים כשומרי ראש של רבי יהודה הנשיא, אפשר לראות בכך עדות נוספת על קדמות התופעה. אפשרות אחרת, המתקבלת יותר על הדעת, היא שלרבי יהודה הנשיא היו שומרי ראש גרמאנים, אך לא מקרב הגותים. יש לציין שהקיסר הרומי היה מוקף באופן קבוע בחיילים מזוינים ובשומרים בֶרברים (תושבי צפון-מערב אפריקה). היתה לכך חשיבות רבה מבחינת הממשל, שכן הטלת המורא באה מעצם המפגש החזותי של הפרט עם הפמליה של הקיסר, שבקלות עלולים להפוך לאלימים. יש להניח כי הנשיאים הנזכרים לעיל הושפעו מנוהגו של הקיסר הרומי וחיקו אותו במידה זו או אחרת. באופן דומה חיקו הנשיאים גינוני כבוד שהיו נהוגים באותה עת כלפי הקיסר, כמו לדוגמה ה-salutatio, קבלת הפנים היומית שהיתה נהוגה ברומא על ידי הקיסר ועל ידי דמויות פוליטיות מרכזיות נוספות במשך מאות שנים. ביקור יומיומי כזה מפורט במקורות לגבי צאצאיו של רבי יהודה הנשיא, אבל ניתן להניח שהיה שייך לדפוסי הנימוסין המקובלים בחצר הנשיא כבר אצל רבי יהודה הנשיא עצמו, שכן אנו מוצאים במקורות עדויות על עשירים וחכמים במחיצתו, שחלקן אפשר שהן במסגרת של salutation. הטלת מורא לא היתה רק נחלתם של השליטים; אף בעלי משרות בממשל המקומי או בממשל הרומי השתמשו באמצעים מגוונים לצורך זה, כפי שעולה מחששותיהם של פשוטי העם במגעם עמם:
במעשי השליחים מתואר כיצד חיל המצב הרומי שהופקד על שמירת שלום הציבור בירושלים טיפל בפאולוס (שאול הטרסי ממבשרי הנצרות וממעצבי דמותה):
הסמכות שניתנה לצבא הרומי לפעול באלימות, כוונה רק כלפי אנשים שלא היתה להם אזרחות רומית. מעניין שאפיזודה זו בכללותה משמשת במחקר בדרך כלל כראיה להגנה שהאזרחות הרומית הקנתה בעת ההיא לכל בעליה, בעוד חסרי האזרחות בפרובינקיות לא יכלו ליהנות ממנה. קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
