| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בין שהכוח המשטרתי הוענק לנשיאים מימי רבי יהודה הנשיא ואילך על ידי השלטונות הרומיים ובין שהורכב על ידי הנשיאים עצמם, הרי עצם קיומו של גוף בעל אופי אלים ומפחיד, המשמש את הנשיא לאכיפת פסקי דינו, יש בו משום עדות להכרת השלטון הרומי בסמכויותיו המשפטיות של הנשיא היהודי. בזכותה של הכרה זו התחזקה יכולתו של רבי יהודה הנשיא, ובהמשך גם של צאצאיו, לכפות את רצונם ואת המערכת המשפטית וההלכתית שלהם על הציבור היהודי. עם זאת, הנהגתם של רבי יהודה הנשיא ושל צאצאיו אחריו לא מילאה את מלוא תפקידיה של הנהגה לאומית כמתבקש בימי עצמאות מלאים, כפי שנהגה לדוגמה ההנהגה החשמונאית בשיא כוחה; כך לא היה לה צבא ולא יחסי חוץ עצמאיים. מציאות זאת הביאה לכך שמוסדות ההנהגה היהודית העצמית לא מיצו תמיד את ההליכים המשפטיים המלאים המצויים בהלכה, אלא נקטו גישה כוחנית, שהיתה בה מידה לא קטנה של אלימות, וחרצו גורלות ללא משפט מסודר, על מנת להניע את הקהילה ואת הפרט ללכת בתלם המותווה על ידם באמצעות הקביעה ההלכתית. גישה כזאת, של הוצאת פסק דין מוות שלא באמצעות משפט מסודר בפני בית דין, אלא "קנאים פוגעים בו" שהיא אפשרות מוכרת על ידי ההלכה, ינקה גם מן המקובל בעולם הסובב בעת ההיא. על רקע זה אפשר להבין גם את פעילותה של המשטרה של הנשיא, כפי שהדברים משתקפים במקורות שצוטטו לעיל לגבי "בני ביתו" של רבי יהודה הנשיא. כפי שכבר הוזכר, המסורת מרחיקת הלכת ביותר מבחינת ההכרה הרומית במשפט היהודי בימי רבי יהודה הנשיא, עולה מעדותו של אב הכנסייה אוריגינס על הסמכות לדון דיני נפשות, שהוענקה דה פקטו לנשיא. כידוע, לא נהגו הרומאים בדרך כלל להכיר בסמכותם של תושבי הפרובינקיות לדון אנשים למוות. באיגרתו של אוריגינס ליוליוס אפריקנוס, סופר נוצרי במפנה המאות השנייה והשלישית לספירה, שבה השיב אוריגינס לתהיית נמענוֹ שמא 'מעשה שושנה' – מן הספרים החיצוניים שהוא תוספת לספר דניאל – אינו אלא זיוף. אחת ההוכחות של יוליוס אפריקנוס לכך שמדובר בספר מזויף היא שמסופר בו על פסק דין מוות תחת שלטון זר. אוריגנס דוחה הוכחה זו באומרו:
אוריגינס, אלכסנדרוני במוצאו, תיאולוג ופרשן מגדולי אבות הכנסייה, מדגיש אפוא באיגרתו שהוא מסתמך על ידע בלתי אמצעי שרכש בעת שהותו בארץ ישראל, ואכן ידוע ששהה בארץ בעצם ימי נשיאותו של רבי יהודה הנשיא, בשנים 219-215. הוא מעיד כי אף שעל היהודים מוטל מאז חורבן הבית המס של שני הדינרים (מס שהוטל על היהודים בארץ וברחבי האימפריה הרומית אחרי חורבן הבית, שנועד ל"אוצר היהודי" [Fiscus Iudaicus] ברומא לכבוד יופיטר, האל הרומי העיקרי, במקום מס מחצית השקל ששילמו בימי הבית לבית המקדש, ובכך גלומה השפלת ליהודים) , הרי כוחו של הנשיא רב כדי כך שהוא חורץ דה פקטו פסקי דין של מוות.למרות פקפוקיהם של חוקרים רבים ולמרות ההצעות השונות שהועלו בנוגע לעדות הזאת, אין כל סיבה של ממש להטיל ספק באמינותה. יש כאן עדות בת הזמן; מעמדו המיוחד של רבי יהודה הנשיא כלפי השלטונות הרומיים וכלפי העם תואם בהחלט את האפשרות שהסמכות שניתנה לנשיא לדון דיני נפשות היתה בגדר האצלה בשתיקה, מה גם שבאותה תקופה העניקו הרומאים סמכויות ענישה לערים חופשיות. עדיין נשארת ללא מענה השאלה אם באיגרת הנזכרת מדובר במשפט מקובל בדיני נפשות, שהתנהל בפני סנהדרין קטנה של 23 דיינים, כפי שמורה ההלכה. אפשרות זו רחוקה מן הדעת, שכן למעשה אין עדות על "סנהדרין קטנה" פעילה בתקופת המשנה והתלמוד. אפשרות אחרת, סבירה הרבה יותר, היא שמדובר במעין "בית דין שדה", ששופטיו נעזרו אולי בכוח המשטרתי שעמד לרשות הנשיא כדי לבצע את גזרי הדין. כבר הוזכר כי במקרים מסוימים ההלכה עצמה מתירה ל"קנאים" לפגוע במי שלדעתם אשם, כגון מסית ומדיח, ללא נקיטת הליכים משפטיים סדירים. שורשיה של אפשרות זו במעשה המקראי של חטא בעל-פעור, שבמהלכו הרג פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן באמצעות דקירה ברומח את זמרי בן סלוא הישראלי ואת כזבי בת צור המדיינית בקנאו לה', ובכך עצר את המגיפה שפרצה בעם (במדבר כה, א-טו; תהלים קו, כח-לא). הכרתה של רומא בשיפוט היהודי בארץ ישראל מצאה ביטוי גם בכך שרשויות השלטון הרומי עצמן היו ככל הנראה מעורבות לעתים בכפייה אלימה של פסקי דין בענייני אישות שפסקו בתי הדין היהודיים. כך מפורש במשנה: "גט מְעֻשֶׂה [הניתן בכפייה] – בישראל כשר, ובגוים פסול. והגוים חובטין [מכים] אותו [את סרבן הגט] ואומרים לו: עשה מה שישראל אומרין לך, וכשר [שכן הגוים כופים את הבעל לפי הוראתו של בית דין של ישראל, ואין הם אלא מסייעים בידי בית דין]; גיטין ט, ח, לפי כתבי יד קופמן ופרמא). זמנה של הלכה זו אינו מוברר, אך נוהג מעין זה משתקף גם מתוך ברייתא שהיא בבירור מימי רבי יהודה הנשיא: "תני [שנה] רבי חייה: וגוים שעיסו [שכפו] כמעשה [בית דין של] ישראל – כשר" (ירושלמי, גיטין פ"ט, נ ע"ד, טור 1094). מעורבות השלטון הרומי בכפיית פסקי דין בענייני אישות שפסקו בתי משפט יהודיים באה לידי ביטוי גם בהלכה הבאה: חליצה מעושית בבית דין של ישראל כשירה, בבית דין של גוים פסולה. בגוים חובטין אותו [את היבם הסרבן], ואומרין לו: עשה מה שרבי פלני [פלוני] אומר לך (תוספתא, יבמות יב, יג, מהדורת ליברמן, עמ' 44). בתוספתא כפשוטה, על אתר, מבחין ליברמן בין חליצה הנפסקת בבית דין נוכרי, שהיא פסולה, לבין גויים הכופים בכוח על יהודי לחלוץ ליבמתו על סמך פסק דינם של חכמים. במקרה האחרון החליצה כשרה. קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
