| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מפעלו הגדול של רבי לדורות היה חתימת המשנה, הספר השני בחשיבותו לתורה ביהדות. קשה לדעת אם בתקופת רבי עצמו זו היתה פעולתו המרשימה ביותר, אבל היא היתה כך ללא כל ספק מבחינת ההשפעה שלה על כל ההיסטוריה היהודית מימיו ועד ימינו, כאלף ושמונה מאות שנה. המשנה שימשה בסיס לשני התלמודים – הירושלמי והבבלי, וההלכות הכלולות בה מצויות ביסוד ההלכה היהודית לתחומיה עד היום. לפיכך, המשנה היא זו שעיצבה ומעצבת עד ימינו את דפוסי החיים היהודיים. יש הסבורים כי חתימת המשנה חלה במידה מסוימת בהשפעת תהליכים של הכנסת סדר ושיטה במערכות החוקים של המשפט הרומי, שהתרחשו בימי רבי, ולפעילותם של משפטנים רומים חשובים - דוגמת אולפיאנוס, שפעל ברבע הראשון של המאה השלישית - שהתחילו את עבודות הכינוס והעריכה של החוק הרומי. אולם סיסטמטיזציה של המשפט הרומי נעשתה כבר שנים רבות לפני תקופת אולפיאנוס ורבי יהודה הנשיא, ואילו אוספי חוקים רומיים הופיעו אחרי תקופת רבי. יתרה מכך,מדובר בקיבוצם של צווי הקיסרים הרומים, ולפיכך אין להשליך מהם על המשנה, השונה מהם לחלוטין. לעומת זאת, התנאים המדיניים הנוחים בימי רבי יהודה הנשיא, קשריו עם השלטונות, והכרתם בסמכויות השיפוט של רבי – כל אלה ודאי תרמו לחתימת המשנה. אבל בעיקרו של דבר, חתימת המשנה היתה סופו של תהליך פנימי עצמאי של עריכת ההלכה, שהחל עוד בתקופת יבנה, הגיע לשיאו בתקופת אושה שאחרי מרד בר כוכבא, וגולת הכותרת שלו היתה החתימה על ידי רבי יהודה הנשיא. יש הסבורים שעצם השם מִשנה בא לציין שהספר הוא שני לתורה, אבל מתקבל יותר על הדעת ששם זה בא לציין את אחת מדרכי הלימוד. כלומר, השם משנה נגזר מהפועל "שנה" שפירושו "לחזור על דבר". שמות יצירותיה של הספרות התלמודית מעידים על דרכי לימוד, וכך גם השם תוספתא, מלשון הוספה, שניתן לקובץ הברייתות התנאיות המקביל למשנה ששרד מבין קבצים אחדים, שכן כל לימוד יש בו משום תוספת על הקיים "כאינש דאמר [כאדם שאמר]: מוסיף אני על דברי רבי" (ירושלמי, סוטה פ"ח, כג ע"א, טור 942.), השם "מדרש" בא לציין את דרך החיפוש והחקירה, והשם "תלמוד" מצביע על הלימוד עצמו. מכאן גם שמו הארמי של התלמוד, גמרא, הגזור מהפועל הארמי "גמר", שמשמעותו "למד", כמו בפתגם הידוע "ואידך זיל גמור", שפירושו "והשְאר לך למד". במשנה עצמה אין שום אזכור לכך שהיא נחתמה על ידי רבי יהודה הנשיא, אולם אפשר להגיע למסקנה הזאת מכך שכבר חכמי דורו של רבי יהודה הנשיא אינם נזכרים במשנה ומופיעים בעיקר בתוספתא ובברייתות. רבי עצמו נזכר במשנה עשרות אחדות של פעמים בלבד, ואילו האמוראים בני הדורות שאחריו, מופיעים בספרות האמוראית בלבד. כן אפשר ללמוד זאת מהערות בתלמוד על משניות כמו "רבי סָתַם", כלומר רבי יהודה הנשיא הוא זה שמצא לנכון להביא את ההלכה במשנה בסתם, בלי לציין את שם האומר. עוד מעיר התלמוד "שנה רבי", וביטוי מפורש נוסף הרווח בו, "מתניתין מאן תקין – רבי", כלומר מי קבע את משנתנו – רבי יהודה הנשיא. במפעל המשנה קובצו ונערכו נושאי הלכות התורה שבעל פה על פי סדר נושאי מסוים. המשפט הרומי מבדיל ביןius scriptum , שמשמעו החוק הכתוב, לבין ius non scriptum, שמשמעו החוק הבלתי כתוב. לכאורה דומים הדברים להבחנה ביהדות בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולא היא. הרומאים ציינו בחוק הבלתי כתוב את חוק הטבע, שתשתיתו בסדרי העולם והוא לא נקבע על ידי המחוקק, בעוד התורה שבעל פה כוללת הלכות שנפסקו על ידי המחוקק, הלא הם החכמים. משמעותו של המושג "תורה שבעל פה" היא לכאורה תורה שיש איסור על כתיבתה. אכן מצויים מקורות שיש בהם להעיד על איסור כתיבתם של דברי תורה שעל פה, כגון: "דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב" (בבלי, גיטין ס ע"ב); או, בשם רבי יוחנן: "כותבי הלכות כשורפי תורה" (בבלי, תמורה יד ע"ב, לפי כתב יד מינכן ונוסחים נוספים); ואף לגבי כתיבת דברי אגדה נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא [אגדה זו] – הכותבה אין לו חלק [בעולם הבא]" (ירושלמי, שבת פט"ז, טו ע"ג, טור 437). אולם מצויות עדויות שחכמים בכל הדורות העלו על הכתב אפילו דברי הלכה. מגילת תענית, הכוללת תאריכים של ניצחונות החשמונאים והפרושים, שהם בגדר חג ואסור לצום בהם, הועלתה על הכתב עוד בימי בית שני. כמו כן, חכמים נהגו לכתוב לעצמם פתקים, פנקסים ומגילות פרטיים. בשעה שרבן שמעון בן גמליאל העניש את רבי נתן ורבי מאיר בהוצאתם מבית הוועד בגלל ניסיונם להדיח אותו מנשיאותו, הם רשמו קושיות על גבי פתקים ושלחו אותם לבית הוועד. מה שחכמי בית הוועד ידעו לענות – ענו, ומה שלא ידעו – כתבו להם תשובות ושלחו להם (בבלי, הוריות יג ע"ב). צריך לתפוס את איסור הכתיבה במושגי העולם העתיק, דהיינו האיסור חל על כתיבה שהיתה עשויה להעניק סמכות לדברים הכתובים. כך תפס רבי ינאי, בן הדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, את נתינת התורה שבכתב: "כתב [משה] י"ג תורות, י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוצאים אותה שבארון" (דברים רבה ט, ט). כלומר, משה כתב ספר תורה לכל שבט, ובנוסף לכך הניח ספר תורה בארון הברית כדי שהנוסח שלו יהיה המחייב. על רקע זה צמחו חיכוכים בין הפרושים לצדוקים: הפרושים ראו את ההלכות המתחדשות בגדר תורה שבעל פה, וכך נשמרה הדינמיות בתהליך יצירת ההלכות והיה אפשר לשנותן, ואילו הצדוקים נהגו לכתוב את הלכותיהם, ובכך הם העניקו להן סמכות וקביעות. הד לדבר נשמר במסורת הבאה:
כלומר, אחד ממנהיגי הצדוקים מציע לינאי המלך החשמונאי להשמיד את הפרושים, ולשאלה מה יהיה על התורה, הוא ענה שאין צורך בחכמי הפרושים משום שהתורה נגישה לכל אחד. במגילת תענית נכללים שישה מועדים, שהסכוליון (ביאור קדום שנספח למגילה) מנמק את קביעתם ב"ניצחונות" של הפרושים על הצדוקים או על הבייתוסים, כת קרובה לצדוקים. אחד מהניצחונות של הפרושים חל "בארבעה בתמוז עדא [נשרף] ספר גזירתא [ספר ההלכות הצדוקי]" (מהדורת נעם, עמ' 45). הסכוליון בכתב יד פארמה מפרש כך את המועד הזה: "מפני שכך כתוב ומונח להם לצדוקים ספר גזירות... יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב", ואילו בכתב יד אוקספורד: "שהיו ביתוסים כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר... 'על פי התורה אשר יורוך וגו'' (דברים יז יא), מלמד שאין כותבין בספר" (שם, עמ' 206). בציינם את תורתם כתורה שבעל פה, ייחסו לה הפרושים קשר לתורה שבכתב ובה בעת שוני ממנה.; רציפות מסורת מחד גיסא, וכושר התפתחות מאידך גיסא. מכאן נבין את מהות מפעלו של רבי יהודה הנשיא בחתימת המשנה. מפעל זה היה צעד גדול קדימה בכך שנוצר ספר שהיה יסוד שני לתרבות היהודית בצדה של התורה. אולם היה בכך גם צעד גדול לאחור, שכן במעשה זה של חתימת המשנה נבלמה במידה ניכרת הדינמיות של התורה שבעל פה ונוצר קו הגבול בין התנאים חכמי המשנה לבין האמוראים חכמי התלמוד. התנא היה רשאי לחלוק על דברי תנא אחר, גם אם הלה קדם לו במספר דורות, ואילו אמורא, אפילו פעל בדור שלאחר רבי יהודה הנשיא, נאסר עליו לחלוק על דברי תנא שקדם לו בדור אחד. קראו עוד:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
