החלום והמציאוּת : מאבקים, בדידות וצער : המלחמה על ירושלים

במאבק בין היהדות, האסלאם והנצרות בלטה מרכזיותה של ירושלים. מבחינת היהדות יש לה חשיבות מכמה סיבות: בהר המוריה התרחש אירוע העקֵדה; נבנה בה בית המקדש; בקבלה נתפסה העיר כחלק מן האלוהות; ירושלים הייתה עיר מלוכה ומוקד של עלייה לרגל; ובחורבנה הייתה מושא לכמיהת ישראל בגלותו. פיוטים, תפילות, מדרשים וסיפורים העצימו את דמותה. מבחינת האסלאם ירושלים היא העיר השלישית בחשיבותה; מרכזיותה באה לידי ביטוי בספרות "שבחי ירושלים" (פדאאל אל-קֻדס), אם כי היא אינה מוזכרת בקוראן. המוסלמים מזהים את מסגד אל-אקצא כמקום שבו עלה הנביא מוחמד לעולמות עליונים. בנצרות הייתה ירושלים לשם נרדף של הכנסייה. היא עירו של דוד, עירו של ישו ושל אחיו יעקב. סביב העיר הזאת נוצרו מסורות של "ירושלים של מעלה" - הן מטפורית והן סמלית. העימות הבין-דתי סביבהּ היה יצרי, כוחני וטעון במשמעויות תיאולוגיות כבדות. התחושה הייתה שכל מי ששולט בעיר "אלוהים נמצא עמו".

מכניסתו של הקיסר הרקליוס כמנצח לירושלים ב- 630, עבור דרך כניעת הביזנטים לאסלאם, הכיבוש הנוצרי במאה ה- 11 וכיבושה מחדש ב- 1187 על-ידי צלאח א-דין - עברה ירושלים מיד ליד; בתקופה הזאת היא נהרסה ושוקמה שוב ושוב. ואולם, במשך כל הדורות ישבו בירושלים קומץ יהודים והיא הייתה מושא חלומם של יתר היהודים שישבו בגלות.

שלטונות המנדט ביקשו לשמור על הסטטוס-קוו והקפידו על "איזון קדוש" בין המוסלמים ליהודים. ואולם לראשונה מאז חורבן הבית השני, ביקשו היהודים בארץ-ישראל ריבונות. היישוב נשא את עיניו אל ירושלים, הר הבית והכותל המערבי. העניין הפוליטי הלך והתעצם, ועמו העימותים בין שני הצדדים.

בתחילת השלטון הבריטי בארץ-ישראל נראה העתיד- בעיני היהודים - מבטיח מתמיד. באותה עת לא גילו הערבים עניין בארץ-ישראל ובירושלים. ניצחון בעלות-הברית והתפוררותה של האימפריה העות'מאנית היו אמורים להקנות לעמי ערב בעלוּת על מיליון מילין רבועים. פגישתו של חיים ויצמן, ראש ועד הצירים, עם האמיר פייצל בעבר-הירדן ב- 1918 הייתה מוצלחת ולבבית. בהקדמה להסכם שנחתם ביניהם נכתב: "הדרך הבטוחה ביותר להגשמת שאיפותיהם הלאומיות היא שיתוף-פעולה אמיץ ככל האפשר לפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ-ישראל". ואולם פייצל ראה במפגש אמצעי לכינונה של הממלכה הערבית שבהנהגתו, אשר היישוב היהודי הציוני הוא מחוז בתוכה, ואילו ויצמן ראה בה מעין הפוגה שתאפשר עלייה ושגשוג יהודי בארץ-ישראל לקראת כינונה של המדינה שבדרך.

גם המצב בירושלים השתפר מאוד בתחילת שלטון המנדט: הרעב בשנות המלחמה בא אל קצו; העיר שוקמה מהריסותיה; דרכים חדשות נסללו והייתה בה תנופת בנייה פרטית וציבורית תוך שמירה על אופיה של העיר; נבנו מפעלי מים חדשים ובורות המים נוקו; מערכת מודרנית של מוסדות ציבור העניקה שירותים עירוניים; רמת השירותים הרפואיים בעיר השתפרה ללא הכר; השכונות המבודדות של ירושלים התחברו למארג של עיר שהלכה וגדלה. האוכלוסייה היהודית בעיר הוכפלה משנת 1922 עד שנת 1931 (עד 1947 גדלה האוכלוסייה היהודית פי שלושה).

השלטון הבריטי, כאמור, הקפיד על שמירת הסטטוס-קוו ועל האיזונים בין המגזרים השונים באוכלוסייה. לכן מועצת העיר הייתה מורכבת משישה חברים - לכל אחת משלוש הדתות היו שני נציגים. ראש העיר היה מוסלמי, כפי שהיה בעבר, והיו לו שני סגנים: יהודי ונוצרי.