הסיבות לחיסול היישוב

מההתכתבות שהוזכרה עולה שהקבוצה נדרשה על-ידי יק"א לפנות ויק"א גם הודתה באחריותה שכן שלמה לקבוצה 125 לי"מ עבור השתתפות בהפסד לרגל עזיבת המקום. מה גרם לפינוי זה? שמעוני, שהיה חבר בקבוצת לופט וכתב על חיסול הנקודה, האשים את יק"א בהתנכרות לקבוצה מראשיתה כמעט, בעיקר בשל היותה קומונה (הפועל הצעיר, 20.4.1923). דבריו מכילים סתירות פנימיות ואין לקבלם כפשוטם! גם חברים אחרים ציינו את התנגדות יק"א לקבוצה שיתופית כסיבה עיקרית לפירוק היישוב והיו שזכרו כי פיק"א הרסה את המבנים במקום, כדי למנוע השתכנות ערבים. (מכתב של פקידי פיק"א מ-1943 מציין שחורבות החאן הפריעו לתצפית מהמאוזוליאום שתוכנן, ולכן דאגו להרסן.)
נראה שיק"א אמנם היתה הגורם לפינוי המקום אך זאת לאו דווקא מסיבות הקשורות באופי הקבוצה אלא בשל התכנון הכולל באזור שלא כלל יישוב באום-אל-עלק. עם זאת הקשיים בתל צור נבעו גם מסיבות נוספות:

1. המציאות הארץ-ישראלית - כמו אצל קודמיהם גם בקבוצה זו היה הפער בין החזון למציאות - מר וקשה. גם "משמר הוולגה", שנחשבה לקבוצה ובעלת הכשרה טובה (אפילו הביאו איתם נשק מחו"ל!) לא היה בכוחה לגשר על הפער הזה. ההתאבדות הכפולה, של לוקצ'ר וחברתו, היתה עדות טראגית למשבר נפשי ולאווירת התלישות שבפניה עמדו רבים מאנשי העליה השלישית (צור, 1967). תופעת המתאבדים לא היתה באיזור זה נחלת הקבוצות בלבד. באותה תקופה בבנימינה התאבד אביגדור ליכטר בשל כשלון משקו בשנים הראשונות למושבה, מנדל שומר בזרעוניה והאיכר יוסף נחום, צעיר מתורכיה חניך "מקווה ישראל", בתרפ"ד. (עבר הדני, 1953)



2. בדידותה של תל צור - בזכרונותיהם ציינו אנשי הקבוצה תחושת ריחוק ובדידות עצומה ורצון להשתייך לגוף חזק ומגובש יותר, כגורם למצבם הקשה. גם הביטוי מהתקופה עצמה מאשר זאת: "הנקודות הקטנות והנידחות, שכוחות אל ואדם, חיות להן את חייהם המובדלים מבלי צל עזרה והשתתפות בסבלם, ברע גורלם ובדידותם האכזריה. והאנשים הנמצאים שם, הנושאים בעול מתוך קשי עורף ומסירות, עורגים למלה חיה, צמאים לדברי חבר. רוצים להיות ניכרים קצת ומורגשים לציבור..." (קונטרס, 29.6.1923). כמו בקבוצה הקודמת התגלה ניגוד בין רצונם לאי-תלות מוחלטת, על-פי רעיונות "החלוץ" ולופט, לבין הצורך והרצון להיות מוכרים, להשתייך וגם להיעזר.



3. פילוג פנימי - לבדידות חבר פילוג פנימי בשאלת אופי הקבוצה. במבט לאחור הוזכרו שתי סיבות לפילוג: התרוצצות רעיונית כללית בציבור הפועלים וחלוקה חברתית פנימית בתל צור בין החברים הרוסים שהיו משכילים, בני אמידים מערים גדולות, שחיפשו חיי חברה ותרבות עשירים ומולם חברים מליטא ובילורוסיה - בני "עמך", יוצאי עיירות וערים קטנות. המחלוקת דמתה לזו שחלה בתקופת אנשי "השומר הצעיר" במקום ב-1920, ומנהיגותו של לופט ודרישותיו אפשר שהוסיפו לחיכוחים.



4. הבסיס המשקי - הוא נותר דל, המגבלות הקרקעיות לא השתנו והחובות המצטברים העיקו. בתנאי חוסר העבודה ששררו לא היה סיכוי לאזן התקציב מבלי עזרה מוסדית ולעזרה כזו בעצם התנגדה הקבוצה, אך גם כשפנו – ניתקלו בסירוב. הגוף היחיד שתמך בהם היתה יק"א. כשזו הפסיקה תמיכתה, או שלא היתה מוכנה להוסיף עליה, נשלל יסוד קיום הקבוצה. הרצפלד פנה בקשר ל"מצב המיוחד של קבוצת תל צור" במאי 1923 למחלקת ההתיישבות וביקש את עזרתם. "בנוגע לשנה הבאה, אם יעלה בידינו להעביר את אדמת הפקידות לרשות הקבוצה, נצטרך להתחשב עם המשק הזה כעם שאר המשקים שלנו, ולהכניסו לתוך התקציב החקלאי הכללי לשנת תרס"ד" (א.צ.מ. S15-159). מתוך ההן ניתן לשמוע את הלאוו. תל צור נותרה "אדמת הפקידות" ולכן מחוץ לתקציב הכללי של מוסדות התנועה.

הדו"ח המקורי של האגרונום ד"ר זגורודסקי:

	המיישבים: יק"א, קרן היסוד
	הצורה: קבוצה

 

תל-צור

השם הערבי: אם-אל-עליק	שנת רכישתה: 1913
השם העברי: תל-צור	שנת התיישבות הקבוצה: 1920

המקום בקרבת זכרון-יעקב, כשלשה ק"מ ממנה דרומית, בין שוני וזכרון על הגבעות. היק"א קנתה את המקום הזה מזמן ויהי בידי הזכרונים אבל היה נעבד ע"י הערבים שהורישו מהמקום. כתם המלחמה וירבו העולים והחלוצים ותמסר היק"א את המקום לקבוצה של פועלים שעבדו בסביבה ההיא. הקבוצה רובה מגרמניה בהנהלת הד"ר לופט חפצה להסתדר בחקלאות בכוחות עצמה; חצי מספר החברים, 13-12 איש, יעבדו בעבודות הצדדיות - הכשרה, סקול, סלול, יבוש, ברוא היער וכו'. וחצי יעבדו בחקלאות, יכין חמרי מזון, יגדל ירקות, עופות, דגן, ייצור חלב, גבינה, ביצים וכו'. באפן זה סו"ס יתאכרו. הדבר מצא חן בעיני היק"א. תקנו את כל הבנינים - הרפתות יכולות להכיל מאות בקר ואלפי צאן, והבתים - עשרות רבות של פועלים - והקציבו להם שטח של אדמה, אבל לא נתנו תקציב לרכוש חי ודומם; לעזרת הקבוצה באה קרן היסוד שנתנה להם תקציבים קטנים לרכוש (בשנת 1922 - 400 לי"מ). אבל המצב הבלתי ברור, כי היק"א איננה נותנת שום הבטחות לעתיד וקרן היסוד איננה יכולה להכנס בראשה וברבה לתוך שלטון היק"א - גורם שהחברים התחילו להתיאש מתקותם. ומה גם שעבודה צדדית לא תמיד מצויה והמחסור שורר לפעמים במשק. חברים חלשים עוזבים את המקום וכעת בסוף תרפ"ב נשארו מ-25 חברים שהיו בראשית תרפ"ב רק 18 חברים. עתיד הקבוצה בלתי ברור ובלי עזרה מעשית בוודאי לא תוכל להתבסס.

משמר הוולגה היתה הקבוצה השלישית בגבעת אום-אל-עלק - תל-צור בימי העליה-השלישית. כל שלוש הקבוצות שהגיעו למקום היו בעלות ייחוד, חזון נלהב, הכשרה קודמת ויכולת בולטת (הנהגה, תכניות משקיות, גיבוש). בכל זאת לא הספיקו התלהבות הנעורים והאידיאלים והנסיונות הפכו לכשלונות ואף לטרגדיות. שוב ושוב נתברר שקשייו של מקום מרוחק זה, כשיק"א אינה מתכוונת להקים בו יישוב קבוע והמוסדות המיישבים מתעלמים ממנו למעשה, הובילו להתפרקות. המתחים הפנימיים בתוך הקבוצות ועקרונותיו של לופט תרמו את חלקם לתוצאה עגומה זו.


לעמוד הקודם