שכונת משכנות שאננים שוכנת מול חומת העיר העתיקה ומגדל דוד, במורד שמעל ברכת הסולטן. השכונה, שנוסדה בשנת 1860, נבנתה ביוזמת השר משה מונטיפיורי מכספי העזבון של הגביר יהודה טורא מארה"ב. מעל לשכונה נבנתה על-ידי מונטיפיורי טחנת-קמח שפעלה בכוח הרוח, לרווחת תושבי ירושלים.

מתחם משכנות שאננים כולל בית מוארך משופץ ומשוחזר, המוחזק כיום על-ידי עיריית ירושלים ומשמש אכסניה לאנשי-רוח הבאים לשהות וליצור בירושלים. מאחוריו, מערבה, בית קצר יותר, ובו שוכן כיום המרכז למוסיקה, ומאחורי שניהם טחנת-רוח שבמקורה הוקמה כדי לטחון קמח לתושבי העיר. הטחנה פעלה כעשרים וחמש שנים ולאחר מכן הושבתה, עברה גלגולים שונים וכיום שוחזרה ושופצה וחלקה משמש כמקום לתערוכה על חייו ופועלו של משה מונטיפיורי (1885-1784), שביקר בארץ-ישראל שבע פעמים ופעל רבות להטבת תנאיהם של היהודים כאן. סמוך לטחנת-הרוח היה עד לפני זמן לא רב ביתן קטן, ובו הוצגה לראוה המרכבה שבה נסע מונטיפיורי בארץ, אך יד נעלמה שלחה אש במוצג נדיר זה וכיום לא ניתן עוד לראותה בתים אלה וטחנת-הרוח הם מבנים ראשונים המעידים על תחילת תנועת היציאה של יהודים מחומות העיר העתיקה, בנין שכונות חדשות והתפתחות ירושלים החדשה שמחוץ לחומות. מכאן התחיל הכל. כיום חלוקים חוקרים בדעותיהם מה דחף לראשונה יהודים אל מחוץ לחומות. יש הטוענים כי היציאה נעשתה בעקבות חזון לאומי. אחרים אומרים, כי הסיבה לכך היתה צפיפות המגורים והתנאים הקשים של חיים יהודיים בעיר העתיקה. את השטח להקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות קנה משה מונטיפיורי.

וכך היה המעשה: בשנת 1854 מת בעיר ניו-אורלינס שבאמריקה יהודי ספרדי בשם יהודה טורא (נולד ב-1775), שהיה איש עשיר ופעל רבות להקמת בתי חסד בארצות-הברית. יהודה טורא השאיר בעזבונו סכום כסף גדול (60,000 דולר) לטובת עניי ירושלים. אחד האפוטרופסים על העזבון היה משה מונטיפיורי, והוא תיכנן להקדיש את הכסף לקניית שטח אדמה בירושלים שמחוץ לחומות ולהקים עליו בית-חולים למען יהודי העיר. בקיץ 1855 הגיע מונטיפיורי לירושלים בפעם הרביעית יחד עם אשתו יהודית, ד"ר אלעזר הלוי-מזכירו האישי וגרשון קורשיד- הממונה על צוואת טורא ואחרים. הוא חנה במאהל שהוקם על ה"מידאן" (מגרש הרוסים לאחר מכן) והחל לחפש, בתוקף רשיון שקיבל מהסולטן, חלקת אדמה מתאימה. לאחר משא-ומתן עם הפחה של ירושלים, אחמד אגא אל-דודאר, קנה ממנו מונטיפיורי חלקת אדמה ששטחה היה כ- 18,000 מ"ר ליד שער ציון. היתה זו קניה היסטורית וממנה החלה ההתפתחות הגורלית של ירושלים היהודית. מונטיפיורי קרא למקום "כרם משה ויהודית" (בפי העם נקרא "מגרש מונטיפיורי"), הקיף אותו בחומת-אבן גבוהה והחל בפעולה להקים כאן מרכז ראשון לחיים יהודיים.

התכנית להקמת בית-החולים לא יצאה אל הפועל, ומונטיפיורי, שהגיע לירושלים בפעם החמישית בשנת 1857, תיכנן להקים בשטח שכונה יהודית. ראוי לציין כי בהנחת אבן היסוד לשכונה טמן מונטיפיורי העתק של שטר הקניה וטבעת של יהודה טורא. כבר בשנה זו הקים טחנת-רוח מתוך כוונה שתשמש כמקור פרנסה לתושבי ירושלים העניים. הטחנה, שגובהה כעשרים מטר, נבנתה לפי דגם של טחנת-רוח אנגלית ופעל בה מנגנון משוכלל שיובא מאנגליה, וכיפתה הסתובבה בעזרת שבשבת מיוחדת כדי לכוון את הכנפיים אל מול הרוח. תחילה הפעילו אותה שני טוחנים אנגלים אך לאחר שהוקמו בתי המגורים היא נמסרה לידי טוחן יהודי בשם יצחק רוזנטל, שהפעיל אותה במשך שנים. הטחנה היהודית היתה לצנינים בעיני הערבים בירושלים ומספרים שהם שכרו אדם מיוחד לקלל את הטחנה כדי להשביתה, אך למרות קללותיו המשיכה לעבוד! לאחר שהוקמו טחנות-קיטור בירושלים, אבד הבסיס הכלכלי להפעלתה והיא הושבתה. במשך שנים עברו על הטחנה גלגולים רבים. גגה שימש כעמדת תצפית לאנשי הבטחון במלחמת העצמאות והבריטים פוצצו את כיפתה. אז גם נעלם לוח שנקבע על הקיר מבחוץ ב- 1936 ובא לציין את פועלו של מונטיפיורי. רק לפני שנים אחדות שופצה מחדש על-ידי "הקרן לירושלים" ובה שוכנת, כאמור, תערוכת מונטיפיורי.

בשנת 1859 שלח מונטיפיורי לירושלים את האדריכל האנגלי אדוארד ויליאם סמית מהעיר רמסגייט ועמו חומרי בנין דרושים, בעיקר עמודי ברזל שלא היה אפשר לייצרם בירושלים, כדי לבנות את השכונה החדשה. הבניה נמשכה כשנה בגלל עיכובים של הפחה התורכי, שטען כי המבנים של היהודים קרובים מדי לחומת העיר. תחילה בנה סמית את הבנין הארוך ובו שש-עשרה דירות של חדר וחצי בכל אחת ושני בתי-כנסת בכל קצה – אחד לספרדים ואחד לאשכנזים. הבנין נבנה בכיוון צפון-דרום, כשהדלתות פונות מזרחה, בכיוון לחומות העיר העתיקה ולפניו השתרע גגון פח נתמך בעמודי ברזל. החלונות סורגו בסורגי ברזל בסגנון האופייני לבתי מגורים באנגליה באותה תקופה, וכל דירה סומנה באות עברית. הבניה נמסרה לקבלן יהודי בשם יצחק פ"ח, שהעסיק בעבודה גם פועלים יהודים. נוסף לבית נבנתה סביב כל המתחם, שעליו הוקמה לאחר מכן גם שכונת ימין משה (1891), חומת-אבן גבוהה ושערי ברזל נקבעו בה (אחד מהם שופץ ושוחזר מצד מזרח), זאת כדי להגן על השכונה הבודדה מפני שודדים וגנבים.

בשטח נחצב בור מים, ועליו הוצבה משאבת מים - דבר שהיה לפלא באותם הימים, ונבנו מקוה מים, בית מרחץ ותנור אפיה. בניית השלב הראשון הסתיימה בשנת כת"ר – היא 1860 ובראש הבית נקבע לוח זכרון בזה הלשון: משכנות שאננים נתיסדו מאת תרומת הכסף אשר הניח אתריו הגביר יהודה טורא נ"ע [נשמתו עדן] מק"ק [מקהילה קדושה] ניואורליאונס יע"א [יגן עליה אלוהים] במדינת אמריקא על פי השר משה מונטיפיורי בשנת כת"ר לפ"ק [לפרט קטן].

בשנת 1866 הניח מונטיפיורי את היסוד לבניית הבית הקטן ובכך נשלם בנין השכונה. מקורות שונים מוסרים על קשיי אכלוס השכונה החדשה, אן עובדה היא כי כבר בשנותיה הראשונות אוכלסה כולה. בשנת תרכ"א הגיע לירושלים גרשון קורשיד כדי לראות את הבתים ולחלקם בין תושבי העיר. שמונים משפחות נרשמו למגורים בשכונה החדשה ומהן עלו בגורל רק עשרים. עתון משנת 1861 כבר כותב כי השכונה מאוכלסת כולה, חצי מהדיירים ספרדים וחציים אשכנזים. הקיץ תרכ"ה (1865) פרצה מגפת כולירה ועשתה שמות בתושבי העיר העתיקה, ואילו תושבי משכנות שאננים, שחיו בתנאי תברואה טובים מאחיהם, לא נפגעו מן המחלה. דבר זה המריץ את תושבי ירושלים לפנות אל משה מונטיפיורי ולבקש ממנו שיבנה בתים נוספים עבורם. כך היתה שכונה זו חלוצה ראשונה ליציאת היהודים מן החומות, והשכונות שנבנו אחריה, כמו מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד, בית יעקב, אבן ישראל, מאה שערים ואחרות - הרחיבו את המפעל גם אל שטחים אחרים בירושלים והניחו את הבסיס לירושלים היהודית.