האיש המתגורר אצל הסנדלר

אי-השלום הזעיר הקרוי מדינת שוויץ, שנחשוליה של מלחמת העולם משתברים אל גבולותיה, משמשת בשנים 1915, 1916, 1917 ו- 1918 גאי חזיון לרומן בלשי מרתק. בבתי המלון המפוארים נראים נציגי המעצמות היריבות עוברים זה על פני זה בקרירות, משל כאילו לא היו מיודעים כלל, אף על פי שעוד לפני שנה שחקו יחדיו בריגז' והזמינו איש את רעהו לבתיהם. מחדריהם חומק תדיר נחיל של דמויות אפופות מסטורין נציגיהם של בתי נבחרים, מזכירים, נספחים, אנשי עסקים, גבירות רעולות ובלתי רעולות, ולכל אחד מהם שליחות סודית משלו. לפני בתי המלון חונות מכוניות-פאר מצוינות בסמליהן של מדינות זרות ומתוך המכוניות הללו יוצאים בעלי-תעשיה עתונאים מוסיקאים מהוללים ותיירים מקריים כביכול. אולם תפקידיהם של כל אלה הם דומים למדי: לגלות דבר מה, לבלש דבר-מה והשוער המוביל אותם אל החדר, והנערה המטאטאה את החדרים, גם הם נדרשים לבלוש ולעקוב. בכל מקום, בפונדקים ובפנסיונים, במשרדי הדואר, בבתי הקפה פועלים הארגונים השונים זה נגד זה. מה שמוגדר כתעמולה אינו למעשה אלא ריגול למחצה, הבגידה מעמידה פני אהבה, ומאחורי כל עסק גלוי, מעסקי האורחים הבהולים האלה, מסתתר עסק שני ושלישי. על כל מאורע מודיעים כאן למישהו וכל דבר נמצא תחת פיקוח כלשהו. ברגע שגרמני בעל דרגה זו או אחרת מגיע לציריך, כבר יודעת על כך הצירות היריבה בברן וכעבור שעה נודע הדבר בפאריז. כרכים כרסתניים ובהם דינים וחשבונות מהימנים ככוזבים, נשלחים מדי יום על ידי הסוכנים הגדולים והקטנים אל נספחי הצירויות ונמסרים על ידם הלאה למוסדות שונים. הקירות הם מזכוכית, לשיחות הטלפוניות מאזינים ובעזרת סלי הנייר ודפי הנייר הסופג משחזרים כל חליפת-מכתבים. מחול שדים זה מגיע לבסוף לטרוף דעת כזה, שרבים אינם יודעים עוד אם ציידים הם, אם טרף, אם הם מרגלים אחרי פלוני או אם פלוני מרגל אחריהם, אם בוגדים הם או נבגדים. ורק על איש אחד לא נודע הרבה באלה הימים. מן הסתם משום שעל פי חזותו אין האיש ראוי לתשומת לב מיוחדת, יתר על כן אין הוא מופיע בבתי המלון המפוארים, אינו יושב בבתי הקפה ואינו מבקר באספות התעמולה, ומה גם שהוא מתגורר עם אשתו אצל סנדלר עלוב ונוהג מנהג של התבדלות גמורה. בסמוך ללימאט, בעיר העתיקה, קבע את מעונו בסמטת שפיגל הצרה, באחד הבתים עבי- הכתלים ומקומרי הגגות. הבית מפויח, ספק מיושן ספק מבית החרושת הזעיר לנקניקים, הנמצא למטה בחצר. שכניו הם אשת-אופה, איטלקי פלוני ושחקן אוסטרי. בני הבית יודעים עליו רק שהוא ממעט בדיבור, שהוא ממוצא רוסי ושקשה לבטא את שמו. ארוחותיהם של בני הזוג דלות הן, הבגדים השחוקים וכל מטלטליהם אין בהם כדי למלא את המזוודה הקלועה, שהביאו עמם. ועל כן יודעת בעלת הבית, שהם חיים מזה שנים חיי-גלות, שאין ברשותם אוצרות גדולים ושאין הוא מנהל עסקים מכניסים. איש גוץ זה אינו בולט במאומה בהופעתו ואין הוא מתבלט באורח-חייו. הוא מתנזר מכל חברה, לעתים רחוקות רואים דיירי הבית את המבט הכהה החד, שנשקף מן העיניים הצרות, לעתים רחוקות מבקרים אצלם אורחים. חלף זאת יוצא האיש יום יום בשעה תשע בבוקר אל הספריה העירונית ושוהה שם עד למועד סגירתה בשעה שתיים עשרה בצהרים. בשעה שתיים עשרה ועשר דקות בדיוק הוא מגיע חזרה אל ביתו. עשר דקות לפני אחת הוא שוב עוזב את הבית וחוזר אל הספריה ונשאר שם עד שעה שש לפנות ערב. אך כיון שסוכניות המודיעין מקדישות את תשומת לבן רק לאנשים המרבים לדבר, וכיון שאין הם יודעים שתמיד דווקא האנשים המתבודדים, אלה המרבים לקרוא ולכתוב, הם החומר המסוכן ביותר בכל תהליך מהפכני בעולם, אין הן מגישות דינים-וחשבונות על אודות האיש האפור המתגורר אצל הסנדלר. בחוגים הסוציאליסטיים ידוע עליו ששימש בלונדון כעורכו של עתון-גולים רוסי ושנחשב בפטרבורג למנהיגה של כת מפלגתית אשר שמה אינו ניתן להיגוי. אך כיון שהוא מתבטא בחומרה ובזילזול ביחס למכובדים שבראשי הסוציאליסטים ופוסל את שיטותיהם, כיון שהוא נמנע מכל מגע ודוחה כל נסיון של התקרבות, אין מרבים גם בחוגים אלה לשים לב אליו. אל הפגישות, שהוא מקיים מפעם בפעם בבית קפה פרולטארי קטן, באים לכל היותר חמישה עשר, עשרים איש, נוער ברובו וכך סובלים את האיש המוזר כשם שסובלים את שאר הגולים הרוסיים, המחממים את מוחותיהם בשתית תה בלתי פוסקת בויכוחים בלתי פוסקים. איש אינו חושב את הגוף המוגבל וקשה-העורף לאישיות, אין בציריך שלושה תריסרי-אנשים הסבורים, כי כדאי להם לזכור את שמו של וולאדימיר איליץ' אוליאנוב המתגורר אצל הסנדלר. ואילו, באותם הימים היתה אחת ממכוניות-הפאר, החולפות ביעף ברחובותיה של ציריך, דורסת את האיש למות, לא היה גם העולם זוכה להכירו לא בשם אוליאנוב ולא בשם לנין.

הגשמה.......

באחד הימים, הוא ה- 15 במרץ 1917 עומד הספרן בספריה העירונית של ציריך ותוהה. המחוג כבר מורה את השעה תשע והמקום בו יושב מדי יום משאיל-הספרים הדייקני, עודנו ריק. והנה כבר תשע וחצי, השעה עשר, והקורא השקדן לא בא ולא יבוא עוד. בדרכו אל הספריה פנה אליו - או ליתר דיוק, התנפל עליו - ידיד רוסי בבשורה כי המהפכה פרצה ברוסיה.

בתחילה קשה ללנין להאמין זאת. הידיעה מהממת אותו, אך כעבור רגע הוא מתאושש ונחפז בפסיעותיו הקצרות החדות אל קיוסק-העתונים, שעל חוף האגם ומשם אל מערכת העתון ושם הוא ממתין שעות וימים. אכן אמת הדבר. הידיעה נכונה היא, היא אמת לאמיתה ואמת זו מתבצרת מיום ליום. לדידו היא מיום ליום אמיתית ונהדרת וכבירה יותר. בתחילה אין זו אלא שמועה על הפיכת חצר ואין תכליתה אלא חילופי שרים, ואנשי שררה אחדים. לאחר מכן נודע בזו אחר זו על הדחתו של הצאר, ועל כינונה של ממשלה זמנית, הדומה, על הכרזת החרות הרוסית, על מתן חנינה לאסירים הפוליטיים - כל מה שחלם מזה שנים כל מה שלמענו פעל מזה עשרים שנה במחתרת, בצינוק, בסיביר ובגלות הולך ומתגשם עתה לעיניו. ולפתע נדמה לו, כי מיליוני החללים אשר נפלו במלחמה זו לא לשוא נפלו. הם חדלים להיות בעיניו קרבנות שהוקרבו ללא תכלית וטעם, הם קדושים מעונים שמתו על קידוש ממלכת החרות והצדק, מדינת השלום החדשה ההולכת ונבנית בעצם הימים האלה, האיש, אשר מוחו הוא בדרך כלל צלול וקר כקרח, מרגיש את עצמו כשיכור. וכיצד מתרגשים וצוהלים עתה מאות האחרים, כל אלה היושבים בחדריהם הזעירים בניכר, בז'נבה, בלוזאן, בברן, למשמע הבשורה המבורכת. השער נפתח! אפשר לשוב הביתה לרוסיה! ואין פרושו של דבר, לשוב תוך סיכון חמור אל ממלכת הצארים, עם דרכונים מזויפים ובשמות שאולים, עתה רשאים הם לשוב כאזרחים חופשיים אל המולדת החופשית. וכבר הם אורזים את חפציהם הדלים, שהרי בכל העתונים התפרסם מברקו הפסקני של גורקי; "שובו כולכם הביתה!" הם משגרים מכתבים ומברקים לכל כנפות הרוח: לשוב הביתה! לשוב הביתה! להתארגן! להתאחד! להעמיד את החיים עוד פעם לרשות המפעל אשר לו הם הקדישו מימי נעוריהם כל שעה וכל יום למהפכה הרוסית.

......אכזבה

אולם אחרי ימים אחדים מתגבשת ההכרה המבעיתה; המהפכה הרוסית אשר בשורתה רוממה את לבותיהם איננה אותה מהפכה, אשר אודותיה חלמו ואין היא במהותה מהפכה רוסית. זוהי הפיכת חצר נגד הצאר, קנוניה בהשראתם של דיפלומטים אנגליים וצרפתיים קשר, שמטרתו למנוע בעד הצאר מלכרות ברית שלום עם גרמניה, ולא מהפכתו של העם, הרוצה בשלום הזה והתובע את זכויותיו. אין זו המהפכה שלמענה חיו ושלמענה הנם מוכנים למות, אלא מהלך תכסיסי של המעצמות הלוחמות, של האימפריאליסטים והגנראלים שאינם רוצים שיפרו את תוכניותיהם. ובמהרה מתחוור ללנין ולאנשיו, שאותה קריאה לשוב בשלום הביתה אינה מתיחסת לאלה, אשר רוצים במהפכה האמיתית הראדיקאלית היא המהפכה ברוחו של קרל מרקס. וכבר נתנו מיליונקוב ושאר הליברלים הוראה, לחסום בפניהם את הכניסה למולדת. ושעה שסוציאליסטים מתונים כגון פלכאנוב העשויים לסייע להארכת המלחמה, מובלים בצוללות ברב אדיבות ותחת משמר כבוד מלונדון לפטרבורג, עוצרים את טרוצקי בהאליפקס ואת הראדיקלים האחרים על הגבול. בכל מדינות הברית מצוידות תחנות-הגבול ברשימות שחורות, המכילות את שמותיהם של כל אלה שהשתתפו בקונגרס של האינטרנציונאל השלישי, בצימרוולד. ביאושו מריץ לנין מברק אחרי מברק לפטרבורג אולם הם נתפסים ואינם מגיעים לתעודתם או שאין מניחים למקבליהם להשיב עליהם תשובה כלשהי. מה שאיננו ידוע בציריך, מה שבאירופה כמעט ואיננו ידוע לאיש, את זאת יודעים ברוסיה היטב; שם יודעים, מה חזק ולאדימיר איליץ' לנין, שם מכירים את כוחו ואת מרצו, שם יודעים שהוא מהווה סכנה קטלנית לכל יריביו. יאוש תהומי תוקף את כל אלה אשר בפניהם ננעלים השערים. מזה שנים הם תיכננו את מהפכתם הרוסית בישיבות מטה לאין קץ. בלונדון, בפאריז, בוינה ערכו תוכניות אסטראטגיות לפרטיהן, על כל פרט במבנה האירגוני דנו והתווכחו. במשך עשרות בשנים הם ניתחו וליבנו, בכתבי העת שלהם, את הקשיים, את הסכנות ואת האפשרויות להלכה ולמעשה. כל ימי חייו גילגל לנין את הבעיה הזאת במוחו עד שהגיע לניסוחים הסופיים ביותר. והנה רק משום שהוא כלוא כאן בשוויץ עלולים אחרים לדלל ולסלף את מהפכתו ולהעמיד את הרעיון הקדוש כל כך לרשותם של עמים זרים ואנטרסים זרים. בהקבלה מוזרה, דומה המצב שלנין נתון בו בימים אלה למצבו של הינדנבורג שתיכנן חישב והכין במשך ארבעים שנה את המערכה נגד רוסיה והנה בפרוץ המלחמה הזאת נאלץ לשבת בבגדים אזרחים בבית, ולסמן על גבי המפה בדגלונים את השגיהם ואת משגיהם של גנראלים אחרים. הרעיונות האויליים והדימיוניים ביותר צצים, בימי יאוש אלה, במוחו של הראליסט המושבע לנין, אולי אפשר לשכור מטוס ולטוס מעל גרמניה ואוסטריה? והנה האדם הראשון המציע את עזרתו מתגלה מיד כמרגל. מדי לילה נתפש הוא לרעיונות בריחה מטורפים וחסרי שחר. הוא כותב לשוודיה, מבקש להשיג לו שם דרכון שוודי כדי שלא יאלץ לענות על שאלות מתכונן הוא להעמיד פני אילם. וכמובן מבין לנין עצמו, למחרת בבוקר, שחלומות תעתועים אלה אינם ניתנים לביצוע. אך גם בצהרי היום הוא יודע; עליו לשוב לרוסיה, עליו לחולל, במקום מהפכת השקר, את המהפכה שלו, את המהפכה הכנה והאמיתית, עליו לשוב, לשוב במהרה, עליו לשוב בכל מחיר!

דרך גרמניה, הן או לאו?

ארבע ארצות מקיפות את שוויץ; איטליה צרפת, גרמניה ואוסטריה. בגלל היותו מהפכן, סגור בפני לנין המעבר דרך ארצותיהן של בנות הברית, ואילו כנתין המעצמה האויבת רוסיה סגור בפניו המעבר דרך גרמניה ואוסטריה, והנה מתהווה מצב מוזר: יש ללנין יותר סיכויים למצא הבנה ועזרה בגרמניה של הקיסר וילהלם מאשר ברוסיה של מיליוקוב ובצרפת של פוינקארה. עתה ערב הכרזת-המלחמה האמריקנית על גרמניה להשיג בכל מחיר את השלום עם רוסיה. ועל כן מן הדין הוא, שמהפכן העושה צרות לשגרירי אנגליה וצרפת יחשב בעיני הגרמנים לבן-ברית רצוי.

אולם כבדה מאד היא האחריות הרובצת עליו, קשה מאד לפתח פתאום במשא ומתן עם גרמניה הקיסרית, עם אותה גרמניה, אשר בכתביו גילה כלפיה מאה פעמים יחס של איבה וקיטרוג. ומה גם, שלפי מושגי המוסר המקובלים יחשב, כמובן, צעד זה לבגידה במולדת שהרי יאלץ לעבור את ארץ האויב באמצע המלחמה ובהסכמת המטה הכללי הגרמני. אין ספק שלנין יודע, כי צעד זה עשוי להכתים את שמה ואת יעודה של מפלגתו, הוא יודע שיחשידוהו ויאשימוהו בכך שנשלח לרוסיה כסוכן שכור של הממשלה הגרמנית.

יתר על כן ברור לו, שאם יצליח להגשים את תכנית השלום ולהשיג שביתת נשק מידית, יטילו עליו לאחר מכן את האחריות ההיסטורית להכשלת השלום המקווה שלום-הנצחון. כאשר הוא מודיע על נכונותו ללכת, כמוצא אחרון, גם בדרך המסוכנת והמחפירה הזאת, נדהמים לא רק המהפכניים המתונים אלא גם חבריו לדעה. מבוהלים מצביעים הם על העובדה, שהוחל כבר באמצעותם של הסוציאלדמוקרטים השוויציים במשא ומתן על החזרת המהפכנים הרוסיים בדרך החוקית של החלפת שבויים. אך לנין יודע, מה ממושכת היא, הדרך הזאת, הוא יודע שהממשלה הרוסית תשהה, בתחבולות שונות, את שיבתם זמן רב ככל האפשר בה בשעה, שכל יום יקבע וכל רגע יכריע. הוא רואה לפניו אך ורק את המטרה, שעה שחבריו, בהיותם פחות ציניים ופחות נועזים, אינם מסוגלים להחליט על צעד, הנחשב לפי כל החוקים הקיימים לבגידה. אולם לנין כבר הגיע לידי החלטה נחושה. הוא פותח בשמו ועל אחראיותו במשא ומתן עם הממשלה הגרמנית.

ההסכם

דווקא משום שלנין יודע שצעדו זה עשוי לעורר תגובות חריפות וחמורות, הוא מחליט לפעול באופן גלוי ככל האפשר. מזכיר האגודים המקצועיים השוויציים פריץ פלאטן ניגש בשליחותו אל השגריר הגרמני אשר כבר קודם לכן פתח במשא ומתן כללי עם הגולים הרוסיים ומגיש לו את תנאיו של לנין. אכן פליט בלתי ידוע זה אינו מגיש לממשלה הגרמנית בקשה אלא מציג בפניה את התנאים אשר בהם יהיו הנוסעים מוכנים, לקבל את סיועה של ממשלת גרמניה; הוא דורש שקרונם יחשב לתחום אכסטריטוריאלי, שיהיו הן בכניסה והן ביציאה פטורים מבדיקת דרכונים ומכס, שיורשו לשלם בעד נסיעתם לפי התעריף המקובל, שלא יאלצו בתחנות הביניים לעזוב את הקרון. המיניסטר רומברג מוסר את המיסמך הזה לידי הממונים עליו, הוא מגיע עד ללודנדורף, הממליץ, בלי ספק, על ביצועה של התכנית, אף על פי שברשימותיו אין זכר להחלטה היסטורית זו שהיא אולי ההחלטה הגורלית ביותר בחייו. השגריר מנסה אמנם, להכניס שינויים מסוימים בפרטי ההצעה כי הצעת ההסכם נוסחה על ידי לנין מראש בצורה דו-משמעית כל כך, שלא זו בלבד שהיא מאפשרת לרוסים לנסוע ברכבת זו ללא ביקורת אלא שהיא מבטיחה גם את צרופו של הנתין האוסטרי ראדק. אולם לממשלה הגרמנית אין פנאי להתדיין כי ב- 5 באפריל מכריזות ארצות הברית מלחמה על גרמניה. וכך מקבל פריץ פלאטן ב- 6 באפריל בצהריים את התשובה המכרעת; "הענין סודר בהתאם להצעה". ב- 9 באפריל יוצאת מפתח המסעדה "צרינגר הוף" קבוצת אנשים עמוסי מזוודות ופונה לעבר תחנת הרכבת. הקבוצה מונה שלושים ושניים איש בסך הכל, ביניהם נשים וילדים. רק שמותיהם של שלושה מבין הגברים ידועים עד היום; לנין, סינובייב וראדק. הם אכלו בצוותא ארוחת צהריים צנועה, חתמו כולם על מסמך ואישרו בחתימתם כי מוכרת להם הידיעה שהתפרסמה בפטי פאריזיאן, האומרת מנוי וגמור עם הממשלה הרוסית הזמנית, לנהוג בכל הנוסעים דרך גרמניה כבבוגדים במולדת. הם אישרו בכתב יד מסורבל, שהם נכונים לקבל על עצמם את מלוא האחריות לנסיעה זו ושהם מתחייבים למלא את התנאים המוסכמים. בשלוות נפש, ברוח איתנה ובכוננות נמרצת יוצאים הם עתה למסעם ההיסטורי.

הופעתם בתחנת הרכבת אינה מעוררת תשומת לב. כתבים וצלמים אינם ממתינים להם שם. וכי מי זה מכיר, בשוויץ, את מר אוליאנוב במגבעתו הממועכת, במעילו המהוה בנעלים המסומרות, המגוחכות בכובדן (הוא הביא אותן עד שוודיה) העומד בשקט בתוך קבוצת אנשים עמוסי ארגזים וסלים. אנשים אלה אינם נבדלים במאומה מקבוצות המהגרים הרבות, הבאות מיוגוסלביה מרוטניה ומרומאניה, יושבים בציריך שעות אחדות על מזוודותיהם, ומחכים שיעבירו אותם הלאה, לחוף צרפת ומשם לעבר הים. מפלגת הפועלים השוייצרית, המגנה את הנסיעה הזאת, לא שלחה את נציגה. רק רוסים אחדים הגיעו, כדי למסור ליוצאים מעט צידה לדרך ודרישות שלום רבות למולדת. ויש ביניהם גם שבאו כדי לנסות, ברגע האחרון להניא את לנין מן ה"מסע הנפשע וחסר-השחר".
אולם ההכרעה נפלה. בשעה שלוש ועשר דקות נותן הכרטיסן את האות. הרכבת זזה. היא נוסעת לגוטמאדינגן תחנת הגבול הגרמנית.

הקרון החתום

מליוני פגזים קטלניים נורו במלחמת העולם, אך לא המצא עוד קליע שידמה באריכות-הטווח ובכוח המחץ לרכבת זו, היוצאת עתה מגבול שוויץ ומסיעה את המהפכנים הנועזים והמסוכנים ביותר של המאה הזאת בדהרה על פני גרמניה כולה לעבר פטרבורג, כדי לנתץ שם, את סדרי התקופה.

בגוטמאדינגן עומד על פסי הברזל קליע גורלי מיוחד זה, קרון מחולק למחלקה שניה ושלישית, המחלקה השניה מיועדת לנשים וילדים ואילו השלישית לגברים. קו של גיר, מתוח על גבי הרצפה, מבדיל בין התחום הריבוני של הרוסים לבין תאם של שני הקצינים הגרמניים, אשר מלווים מטען זה של חומר נפץ חי. הרכבת טסה ומפלחת את חשכת הלילה. הנסיעה מתנהלת ללא תקלות. רק בפרנקפורט מסתערים לפתע לעבר הקרון חיילים גרמניים אחדים "ששמעו על בואם של המהפכנים הרוסיים ופעם יש צורך לסכל נסיון של הסוציאל-דמוקראטים הגרמניים לבוא במגע עם הנוסעים. לנין יודע היטב, מה חמורים החשדות שהוא עשוי לעורר אם יחליף עם גרמני על אדמת גרמניה ולו רק מילה אחת. בשוודיה נערכת לכבודם קבלת פנים חגיגית. מורעבים מתנפלים הבאים על ארוחת הבוקר המוגשת להם כשפרוסות הלחם המרוחות בחמאה, נראות בעיניהם כפלא. לאחר מכן נאלץ לנין לקנות חפצי הלבשה אחרים וזוג נעליים במקום נעלי ההרים המסורבלות שהביא עמו. סוף סוף מגיעים לגבול הרוסי.